ימיה של אומה

השבוע הייתי בניחום אבלים שלמשפחת ליבמן. באתי לנחם משפחה שבמשך שבעה חודשים היתה בטוחה שהילד שלה חי אי־שם. הם התפללו עליו, כתבו לו, קיוו, וביום שישי אחד הם גילו שהוא בכלל נרצח ב־7 באוקטובר, במסיבת "נובה".

משפחת ליבמן היא משפחה אבלה, אבל זקופת גב, שזוקפת גם לסביבתה את הגב כשקשה. "אנחנו ננצח", אמר בקול בוטח אליהו, וכשהלכתי לחבק את אבישג היא העבירה את אותו המסר, רק בעיניים עצומות, בקול רך ובאותה העוצמה. אנחנו חייבים לנצח.

חלק מהניצחון הזה הוא גםיום העצמאות. בריטואל הקבוע, הגענו עכשיו לדיונים מדוע חייבים לבטל את חגיגות העצמאות. כפי שהסבירו לנו למה אי אפשר לחגוג את ליל הסדר, מסבירים לנו עכשיו טובי אנשי תקשורתנו מדוע אסור לחגוג השנה עצמאות, למה המדינה שכשלה בהגנה על אזרחיה צריכה להפסיק את החגיגות לשנה אחת.

ואני אומרת: דווקא השנה, את יום העצמאות לא רק חשוב להמשיך לחגוג - אלא מוכרחים לחגוג. תתי־האדם שפרצו את הגדר, אנסו, בזזו ורצחו רצו שנפסיק לחגוג ושנפסיק להיות. אבל אנחנו כאן, נלחמים ונאבקים בעולם עוין, שהוא כמעט בלתי אפשרי, ממשיכים לקיים ולהילחם על הנס שנקרא מדינת ישראל.

את יום העצמאות השנה אסור לחגוג "על הדרך", כי זה התאריך בשנה. אסור לחגוג אותו רק ביום חופש שבו יוצאים לעשות מנגל ביער. את יום העצמאות חייבים לחגוג עם כל הטקסים והמסורות - כמובן, עם שינויים שמתבקשים לשנה השחורה הזאת - אבל החגיגה חייבת להתקיים, כי אנחנו חוגגים כאן ריבונות יהודית בארץ ישראל, שנקנתה בדם, ביזע ובדמעות אינסוף.

הרב שחר בוצחק נלחם ונפצע ברחובות אופקים בשמחת תורה, ונבחר ביןאלה שישיאו משואה ביום העצמאות. "כל מה שחמאס רוצה - אנחנו עושים הפוך", הוא אמר השבוע בראיון ברשת ב', "אנחנו נחזק את עם ישראל, נחזק את הצבא, נחזק את המפקדים. אנחנו צריכים עכשיו רוח".

הרוח הזו, בין היתר, היא יום העצמאות. הרוח של עצמאות זה מה שמרים את החיילים בשדה הקרב, זה מה שמרים את ראש העורף מאחור. על זה נוותר?

גם הדס לוי, בת זוגו של נתנאל סילברג שנפל בקרבות בעזה, כתבה מדם ליבה: "נתנאל הקריב את החיים שלנו (כי גם חיי הוקרבו) בשביל מדינת ישראל, שהיתה ערך בשבילו, וגם בשבילי. ואם היא לא ערך, אם היא כישלון, אז הוא מת סתם. המשך החיים הוא לא זכות, אלא החובה של אזרחי מדינת ישראל כלפי החללים שנפלו על הישרדותה. הוא לא מת כנתנאל סילברג, הוא מת כחייל צה"ל על מזבח תקומתה של מדינת ישראל".

במילים זועקות, הבחורה שאיבדה חצי מחייה מנסה לגרום לעם ישראל להמשיך לחגוג את עצמאותו בארצו. כן, דווקא היא זו שמעירה אותנו. "אין כמוני מי שמבינה כמה השנה הזו איומה ומרסקת, אבל בשביל מה כל זה אם לא כדי שמי שנשארו פה יוכלו להמשיך לחיות? אנחנו חייבים להם את זה".

הימים הלאומיים השנה הפכו לימים הנוראים.

את יום העצמאות חייבים לחגוג עם כל הטקסים והמסורות - כמובן, עם שינויים שמתבקשים לשנה השחורה הזאת - אבל החגיגה חייבת להתקיים, כי אנחנו חוגגים כאן ריבונות יהודית בארץ ישראל, שנקנתה בדם, ביזע ובדמעות אינסוף

ביום השואה אנחנו לא רק זוכרים, אלא מסתכלים על הנאצים של ימינו. את הפוגרומים באירופה ראינו בבארי ובכפר עזה בשידור חי. את יום הזיכרון, עם מאות הנופלים והנרצחים השנה, לא יהיה אפשר לשאת, וגם יום העצמאות יהיה חגיגה עם אבן על הלב. אבל דבר אחד ברור לי: הימים הללו הם ימיה של אומה, והם חייבים להתקיים.

אנחנו חוליה בשרשרת הדורות. אין לנו פריבילגיה לדלג על יום העצמאות לשנה אחת, אין לנו פריבילגיה להסתכל על דור העבר והעתיד ולהגיד שהשנה לא. עם עין דומעת ובלב כבד - אבל עם תקווה, עם נחישות ועם רוח - נחגוג את המדינה.