עדיין יש עניים. אני מצטערת, אני יודעת שזה נשמע מובן מאליו, כמו שעדיין יש פקקים ועדיין אין תורים לרופאים מומחים. שום בעיה במדינה שלנו לא הלכה לשום מקום, רק תשומת הלב שלנו הלכה.
זה קורה תמיד ברגעי קצה. הפוקוס הקולקטיבי שלנו כל כך מחודד, והצרכים המיידיים כל כך בולטים, שכל השאר מיטשטש. קחו את הקורונה למשל. בתקופת הקורונה דאגנו לעצמנו, דאגנו לסבא ולסבתא, דאגנו לכעוס על סרבני חיסונים (או על התו הירוק), מחאנו כפיים לצוותים הרפואיים. ידענו שבשולי הדרך נופלים קורבנות הנזק המשני: בעלי העסקים שקרסו, בני נוער שניתקו קשר עם העולם, אנשים שהחרדה הכריעה אותם, חולים שהניתוחים שלהם נדחו שוב ושוב; אבל לא יכולנו להתמקד בהם. גם במדינה עם הפרעת קשב וריכוז תמידית, תחושת החירום שאבה את כל הקשב ואת כל הריכוז. עד היום יש אלפים שעוד מלקקים את פצעי הקורונה, אבל אנחנו עברנו כבר לחירום הבא.
לפני כמה חודשים, בתחילת המלחמה, עברו לאזור שלנו הרבה משפחות שהתפנו מהדרום, ורבים התקשרו לשאול איפה הסופר המומלץ ומאיפה אפשר לקנות אוכל לשבת. רק אישה אחת התקשרה ושאלה בשקט: איפה מחלקים חיתולים? האם יש אפשרות לקבל ארגז לשבת? המלחמה לא יצרה בעיה חדשה, היא העמיקה את הבעיה הקודמת
בכל שנה בתקופה הזו פרסומות קורעות לב מתחרות על רגשי החמלה והנדיבות של הקהל הישראלי, מבקשות שנעזור לאוכלוסייה במצוקה לעבור את החג - עניים וחולים ונכים וניצולי שואה וילדים בסיכון. אבל השנה, הקשב והחמלה והכסף שלנו הולכים בראש ובראשונה לנפגעי המלחמה: למיזמי העזרה לפצועים, למאמצי שיקום העוטף, לקמפיינים להנצחת הנופלים. אינספור מטרות ראויות וחשובות מתרגשות עלינו. לכולן מגיע לקבל את מלוא תשומת הלב, כולן צו השעה. המצוקות השגרתיות מחווירות לעומת המצוקות הפטריוטיות. אני בעד פטריוטיזם, כן? רק שקל יותר להשקיע - רגשית וכלכלית - בצרכים שעטופים בצלופן נוצץ בצבעי כחול־לבן. קל יותר לזנוח את כל השאר בטענה שיש דברים דחופים יותר.
לפני כמה חודשים, בתחילת המלחמה, עברו לאזור שלנו הרבה משפחות שהתפנו מהדרום, ורבים התקשרו לשאול איפה הסופר המומלץ ומאיפה אפשר לקנות אוכל לשבת. רק אישה אחת התקשרה ושאלה בשקט: איפה מחלקים חיתולים? האם יש אפשרות לקבל ארגז לשבת? המלחמה לא יצרה בעיה חדשה, היא העמיקה את הבעיה הקודמת. הנדודים ניתקו אותה, ומי יודע עוד כמה משפחות, מרשת הביטחון היחידה שלהן. כשהמלחמה תסתיים (בניצחון מזהיר ובשיבת החטופים לביתם בשלום, אמן), הם יחזרו הביתה ואנחנו נחשוב שהחיים חזרו במסלולם. נתפנה לטפל בגל השני של צורכי המלחמה: שיקום הפצועים והמשפחות והעוטף, טיפול בפוסט־טראומה, המון מילואים. הכל יהיה נכון וחשוב והכרחי ויטען אותנו בתחושת משמעות. והם עדיין יהיו עניים.
המלחמה החזירה אותנו במובנים רבים לימיה הראשונים של המדינה. רוח תש"חית מפעמת בנו, ואיתה גם השאלה הבסיסית ביותר: באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות? הערבות ההדדית והמעורבות הרגשית העמוקה שלנו זה בזה הם מקור הכוח שלנו. המלחמה דורשת המון משאבים, אבל צריך גם לדעת להרחיב את המבט, להסתכל ימינה ושמאלה ולראות שיש סביבנו צרכים גדולים שמשוועים למענה. היכולת לתת את המענה הזה, הרצון להיענות לקריאת המצוקה השגרתית, המאוד לא פטריוטית - היא זו שתגדיר מי נהיה כשכל זה ייגמר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו