אין מחבלים זיגזג

השבוע מת לא בשיבה טובה המחבל וליד דקה.

הוא מת ממחלת הסרטן בכלא בישראל, שם הוא ריצה את מאסר העולם שנידון לו. דקה הוא ערבי ישראלי מבאקה אל־גרבייה, שהיה חלק מהחוליה שחטפה, התעללה ורצחה את החייל משה תמם בשנת 1984.

היה לו מעמד של כבוד, לאחד מוותיקי האסירים הביטחוניים, וליד דקה. גם בקרב האסירים הביטחוניים בישראל - הוא היה נציג ודובר שלהם בבתי הכלא ששהה בהם, גם בקרב חמאס והרש"פ, שכללו אותו ברשימת דרישות לשחרור מחבלים בהזדמנויות שונות, אבל גם בקרב ישראלים, שאיכשהו החליטו לרקוד טנגו עם השטן.

לאורך השנים הפך הרוצח הנתעב לאיש ספר ורוח. הוא פרסם מאמרים בביטאון מפלגת בל"ד ובעיתון "הארץ", חיבר ספר ילדים שפורסם ברמאללה, ובתיאטרון אל־מידאן החיפאי אף הועלתה הצגה שנכתבה בהשראת הסיפורים שלו, "הזמן המקביל".

ד"ר ענת מטר, מרצה בכירה באוניברסיטת תל אביב, נפרדה ממנו השבוע בדמעות דיגיטליות. "היה שלום, חבר יקר ואהוב", כתבה, "היית ותהיה מקור השראה אינסופי". גם השחקנית והבמאית עינת ויצמן התפייטה: "הוא לימד אותי מהי אנושיות ומהי מחשבה הומנית... העולם בלעדיו חשוך יותר".

בעיתון "הארץ" הפכו אותו לסמל האכזריות הישראלית ופעלו באופן ציבורי לשחרורו. "וליד דקה ראוי להעביר את ימיו האחרונים בחיק משפחתו" זעקו מאמרים בעיתון, "לשחרר את דקה", קרא מאמר המערכת בכבודו ובהדרו. "יש זמן שבו המדינה צריכה להראות מידה של חמלה ושל אנושיות גם לגרועים שבאויביה", הסבירו שם, מלווים את המאמר בתמונה מעוררת רחמים של אמו של דקה מלטפת את תמונתו. "צריך לכבד את רגשותיה של המשפחה השכולה, ואולם שיקוליה אינם יכולים בשום פנים ואופן להיות השיקולים היחידים. גם לדקה יש משפחה... ראוי להתחשב גם ברגשותיהם".

שילוב ידיים מבהיל פעל פה לשחרור מחבל רוצח: חמאס, עיתון "הארץ" ומרצה באוניברסיטת תל אביב. דקה, אגב, לא עצר לרגע את פעילותו הטרוריסטית, דבר שלא הפריע לנשיא פרס לקצוב לו בשנת 2012 את מאסר העולם שלו  נידון, במהלך שנעשה מאחורי הגב של המשפחה.

בדצמבר 2016 הוא נתפס מבריח פלאפונים לתוך הכלא, ולא כדי לשחק סנייק. חוות הדעת הביטחוניות לאורך השנים הראו ש"איש הרוח" לא מנסה אפילו להסתיר את המפלצתיות שלו.

המאבק של משפחת תמם הוא לא מאבק פרטי, אלא מאבק לאומי, שאמרתו אחת: דינם של מחבלים להירקב בכלא, בלי הנחות ובלי הקלות

אבל למרות המאמצים הכבירים - דקה לא שוחרר מהכלא, לא בעסקאות ולא בשל מחלתו הממאירה. את ההישג הזה צריך לזקוף בעיקר לזכותה של המשפחה הלוחמת של משה תמם ז"ל, שלאורך שלושה דורות לא הניחה למחבל לנוח. "אני רוצה לשבת במשפט ולראות את הרוצחים נידונים למוות", אמרה אז אמו של משה תמם, מייד אחרי שתפסו את המחבלים. הרוצחים אמנם לא נידונו למוות, כמיטב המסורת המפוקפקת בישראל, אבל את הצוואה של הסבתא מימשה הנכדה. אחייניתו של משה תמם, אורטל, רופאה ולוחמת אזרחית, אפילו לא נולדה כשדודה נרצח. היא נולדה לתוך משפחה שכולה, ובמשך חייה הבוגרים הובילה מאבק חסר פשרות נגד האוויר שנשם דקה. ארגונים אזרחיים ופעילים אזרחיים נרתמו ועמדו עם אורטל, אבל למען כולנו. עמדנו איתה ברגעים הקשים בשנת 2012 כשהממשלה כמעט שחררה את המחבלים אזרחי ישראל, ובסוף בלמנו. היינו איתה בקרב נגד תיאטרון אל־מידאן שהעלה את ההצגה המהללת את דקה, והיינו איתה גם במאי האחרון, בחום הקופח מחוץ לכותלי הכלא, מפגינים מול מפגינים עם כאפיות ודגלי אש"ף, נגד שחרורו המוקדם בגין מחלתו.

בסופו של דבר, אורטל ניצחה, אנחנו ניצחנו - והוא מת בכלא. המאבק של משפחת תמם הוא לא מאבק פרטי, אלא מאבק לאומי, שאמרתו אחת: דינם של מחבלים להירקב בכלא, בלי הנחות ובלי הקלות.