אין פגרה במלחמה

רציתי להתחיל בסיפור על הפעם ההיא בעבודה שהיה משבר, משקיעים שלוחצים ותחושה שכל מה שעבדנו עליו עומד בנקודת מבחן, שהסטארט־אפ עומד להתרסק לנו אל מול העיניים. שגם אם הנזק יהיה הפיך, עדיין נמצא עצמנו חוזרים שנים רבות אחורה - בלי משקיעים, עם מותג חלש שצריך להוכיח את עצמו מחדש. רציתי לספר שהיה לנו ברור שלא מוותרים. שאין ברירה - נעבוד מבוקר עד לילה שוב ושוב ושוב עד שנצליח להיות הדבר המבטיח הזה שהיינו.

רציתי לספר על הפעם ההיא שעבדתי בנערותי במאפייה והיתה לנו הזמנה גדולה ובמזל רע של ממש הטאבון המרכזי נהרס ומצאנו את עצמנו באמצע הלילה מקפיצים בצקים למאפייה רחוקה, עובדים לילה שלם רק כדי לעמוד במשימה אל מול הלקוחות. במשך כל הלילה עמד מול עינינו דבר אחד - שביעות הרצון של הלקוחות שלנו.

חשבתי לתת דוגמה על החברה ההיא, הגדולה, שמצאה איזשהוחיידק בשרשרת הייצורשלה ובמשך חודשים רבים עבדו שם לפצות את הלקוחות, שמצאו עצמם כל כך מתגעגעים לשגרת המתוקים שהחברה ייצרה, ועל אף החיידק הזה (המפחיד לרגע) היתה איזושהי כמיהה והיתה איזושהי ציפייה של פיצוי, כי כל לקוח ידע שמישהו עובד סביב השעון כדי לתקן ולזכות באמון שלנו בחזרה ולייצר לו תוצר טוב יותר.

רציתי לכתוב את כל זה כדי להגיד את הברור מאליו: כשיש משבר - עובדים; ככל שהמשבר גדול יותר - העבודה תהיה רבה יותר ושגרתית פחות. מבין את זה כל עובד וכל מנהל, מבינים את זה לא פחות הלקוחות והמשקיעים.

נשאלת השאלה למה זה ברור לנו כל כך כלקוחות שמצפים לטורטית או למקופלת, למה זה בהיר לנו כל כך כעובדים בסטארט־אפ, למה זה מובן מאליו בעבודה זמנית במאפייה, ולמה, אלוהים, למה זה כל כך לא ברור להם כשמדובר על המנהיגים שלנו בכנסת.

"זה פופוליזם", "חברי הכנסת שדורשים את זה הם אלו שהכי פחות בכנסת ממילא", "מי שעובד בשגרה ממשיך גם ככה לעבוד בפגרה", "זה חסר משמעות" - הן מקבץ מהתגובות שאספתי מאנשים וברשת לדרישה לביטול הפגרה. כל אלו הוכיחו לי את המובן מאליו: איבדנו את הסטנדרט.

כי פגרה ומלחמה הן צירוף מילים שלא יעלה על הדעת. לא רק כי אנחנו צריכים 120 חברי כנסת מתפקדים שיעבדו סביב השעון - לטובת החטופים, המפונים, החיילים, הפצועים, בני הנוער, החקלאים - אלא גם, ואולי בעיקר, כדי להגיד באופן חד ומשמעי: אין כאן שגרה, אנחנו לא "ממשיכים כרגיל",134 איש חטופים בעזהועוד לא נולדה הפגרה המוצדקת במציאות כזו.

כשיש משבר - עובדים; ככל שהמשבר גדול יותר - העבודה תהיה רבה יותר ושגרתית פחות. מבין את זה כל עובד וכל מנהל, מבינים את זה לא פחות הלקוחות והמשקיעים

לצד הכאב הגדול על אובדן החיים, לצד הפחד על שלומם של החטופים, נוכח העצב הגדול הזה - על אומה שהתרגלה לצפות מעט מדי ממנהיגיה. מעט מדי הזדהות, מעט מדי ערכים, מעט מדי עבודה, מעט מדי דוגמה אישית.

לצפות ממנהיגים לעבוד בזמן מלחמה ולא לוותר על חופשה מרוכזת זה לא פופוליזם - זה סטנדרט ערכי, מינימלי למדי.