הימים המיותרים

אחרי שנפלו עלינו השמיים לפני כמעט חצי שנה - הכל נפל איתם. היום לא יום, והלילה לא לילה. אפילו להיצמד ללוח השנה הרגיל נעשה בלתי אפשרי. ובאמת, אם חושבים על זה לעומק, יש כמה ימים שאין בהם צורך השנה. אולי בשנה הבאה נוכל לחזור ולציין אותם (חוץ מאת שמחת תורה, שאני לא מצליחה לדמיין איך נוכל לחגוג שוב). אבל השנה - אפשר לדלג עליהם.

למשל "יום המעשים הטובים". כמה הוא מיותר השנה, כי מאז 7 באוקטובר אנחנו כל הזמן ביום הזה. כל העם, כולל כולם, מתגייס בלב פתוח לעזור, לחבק, לתת כתף, להכין אוכל, לשלוח כוחות, אין לזה סוף. זה לא יום וזה לא מעשה, זה הווה מתמשך של יופי ואחדות ואחווה ונתינה.

כל עוד ארה"ב מכתיבה לנו איך, איפה ומתי לתקוף, אם בכלל, ויושבת על השיבר של התחמושת שאמורה לשחרר אותנו מן השעבוד הזה - אין לנו חירות אמיתית

או למשל יום הזיכרון. אנחנו ביום זיכרון מתמשך, והלב שלנו מרוסק ואנחנו דומעים תמידית. אנחנו לא צריכים יום זיכרון. ההפך, אנחנו צריכים יום שכחה, יום אחד כזה בחודשים ארוכים של זיכרון ואבל שלא מרפה. פורים יכול להיות יום כזה - יום של שכחה, של שכרות - אבל גם בו אנחנו נרקוד ונבכה, נצעק ונשתה, ונזכור טוב מאוד איך היינו פעם, לפני שנפלו השמיים, ולאן אנחנו רוצים להגיע אחרי שכל זה ייגמר. אז את פורים לא נבטל.

יש עוד סיבה לשמר את פורים, דווקא השנה. "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", וגם: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". בפורים בשנה שעברה, כשהרעשנו בכל פעם שקראו במגילה "המן", הסברנו לילדים מה ולמה אנחנו עושים. ההרגשה היתה שמדובר בפולקלור, קצת גלותי, קצת מצחיק, בטח ללא השלכות לימינו.

פתאום השנה זה לא פולקלור, זאת פקודת הקרב. אלה הוראות לפתיחה באש. למחות. ולא היינו שם, בעזה, אלמלא היינו זוכרים, כמו שאנחנו זוכרים איבר חסר, כמו שאנחנו זוכרים פצע מדמם. עמלק שלנו זינב בנחשלים, תקף דווקא את החלשים, את הילדים והתינוקות והנשים והזקנים והעייפים. לכן כל עוד עמלק מחזיק באהובים שלנו - אנחנו זוכרים.

אנחנו לא יכולים לשכוח, ובאמת אין צורך בקמפיינים. בכל רגע שאנחנו לא מדחיקים בכוח - התמונות שלהם צפות אצלנו בראש והדמעות איתן. ועם שתיהן ובגללן - להציל, להחזיר ולמחות את זכר עמלק.

והחג הבא שיש לבטל הוא חג החירות. כל עוד אנחנו לא ישנים לילה שלם בלי ביעותים על שבויינו אהובינו - אין לנו חירות. אין לנו חירות כי אין להם חירות. כל עוד אנחנו לא יכולים לחזור לשקם את בתינו בגבול עזה ובגבול הלבנון - אין לנו חירות. האויבים שלנו מחזיקים את כולנו בשבי.

כל עוד ארה"ב מכתיבה לנו איך, איפה ומתי לתקוף, אם בכלל, ויושבת על השיבר של התחמושת שאמורה לשחרר אותנו מן השעבוד הזה - אין לנו חירות אמיתית.

להיות אדונים לגורלנו, "להיות עם חופשי בארצנו", זו כמיהה וציווי. השנה אנחנו מקיימים את שניהם, ואחרי שכל זה ייגמר אסור לנו לשכוח את שניהם, ולפעול להשגת שניהם בלי תלות. אז נוכל לחגוג באמת.