אפילו האינדיאנים לא סבלו ככה

שני דברים אפיינו תמיד את משפחת אהרוני: לומר את הדברים הכי חשובים על סף הדלת לפני הפרידה - אף על פי שכבר ישבנו יחד שעתיים - וחיסכון.

אצלנו לא בזבזו, הבחינו בין "רוצה" ל"צריך", לא קנו בסופר שום דבר שלא היה ברשימה, והעבירו בגדים בתוך המשפחה. מכיוון שאחי גדול ממני בשבע שנים, אני זכיתי לקבל בגדים מבן דודי יוני. כך מצאתי את עצמי לובשת חולצות קצרות עם דמויות דיסני שיוני אהב ואוהב עד היום, וזאת גם הסיבה לכך שבכיתה ג' התחפשתי לאינדיאני: יוני התחפש לאינדיאני שנה קודם לכן - איזו ברירה היתה לי?

מי שתפרה לו את התחפושת היתה דודה ברוריה ז"ל. לדודה ברוריה היו ידיים טובות. ברחבי העיר היא היתה מוכרת כמורה מיתולוגית למלאכת יד, מקצוע שאותו למדו הבנות ושעם השנים נמחק לחלוטין מתוכנית הלימודים. דודה ברוריה ידעה לתפור הכל, מאהילי בד יפהפיים ועד לשמלות מיוחדות בהתאמה אישית. וכשיוני הביע את רצונו להתחפש לאינדיאני - היא לא התעצלה, קנתה בד יוטה ותפרה לבנה תחפושת נהדרת.

בשם החיסכון, משפחת אהרוני גם החליטה לדגול בשוויון בין המינים: אינדיאני, אינדיאנית, מה זה משנה - בסוף הם הרי כולם אותו דבר. בבית הספר שלחו את הבנות ללמוד כלכלת בית ואת הבנים נגרות, שם זה היה בסדר להסליל. אבל בפורים, כשמדובר בתחפושת בחינם? כאן כולם היו שווים.

מובן שברחובות של שנות ה־80 גם לא ממש הכרנו אינדיאנים. לאף אחד לא היה שכן אינדיאני, אף אחד לא שירת עם אף אינדיאני בצבא, לאחות בקופת החולים קראו רבקה, ולא טקומסה או סוס משוגע. ידענו שהם מתהדרים בנוצות ושיש להם חץ וקשת, כי ככה ראינו בסרטים. אף אחד מאיתנו לא שאל את עצמו אם יש הבדל בין שבט זה לאחר, או מה מסמלות הנוצות. לצערי איש גם לא שאל את עצמו אם ללבוש שק, במזג אוויר ישראלי, זה רעיון טוב, כי אף אחד מאיתנו לא היה יעקב אבינו ולא קיבל את הבשורה "טרוף טורף יוסף".

יעברו שנים רבות עד שאעבוד בפוליטיקה ויומצא הטוויטר כדי שאפתח עור של פיל. בכיתה ג' הייתי עדיין ילדה עם עור עדין במיוחד. מרגע שלבשתי את התחפושת הבנתי שמשהו לא בסדר. הגוף הגיב לה באותו האופן שבו הגבתי, שנים אחר כך, לגברים שחשבו שאפשר להגיד "אותך" למלצרית צעירה ששאלה "מה תרצו להזמין?". צמרמורת מעורבת ברתיעה, זו היתה ההרגשה, כאילו מישהו מנקה אותך עם נייר זכוכית.

הבעתי תרעומת. לא רק שבשם החיסכון בוטלה לה ההפרדה המגדרית שהיתה נהוגה באותה התקופה, אלא שהתחיל לגרד לי כל הגוף עוד לפני שיצאנו מהבית. אבל להבדיל מהיום - אז, במקום שבו גדלתי, בטח אצל אם סובייטית שיודעת לדלג על כל מכשול ושמעולם לא התלוננה על כלום כי "תסתכלי תמיד למטה, הפירמידה למטה רחבה ולמעלה צרה מאוד" - כאב נחשב פינוק, לא כל שכן גירוד. קצת מגרד, מה קרה?

בשם החיסכון, משפחת אהרוני גם החליטה לדגול בשוויון בין המינים: אינדיאני, אינדיאנית, מה זה משנה - בסוף הם הרי כולם אותו דבר. בבית הספר שלחו את הבנות ללמוד כלכלת בית ואת הבנים נגרות, שם זה היה בסדר להסליל. אבל בפורים, כשמדובר בתחפושת בחינם? כאן כולם היו שווים

כך יצאתי לבית הספר, אינדיאני עם שיער ארוך פזור שאוחז בידיו משלוח מנות לא מאוד מושקע, ושגופו מכווץ כולו בניסיון להגן על עצמו מהמשך היום. רגע לפני שיצאתי הבטתי על עצמי במראה. לא היה לי פרצוף של מישהי שהולכת ליהנות בפורימון. נראיתי יותר כמו מישהי שמחשבת כמה שעות עוד נותרו לה בתוך הדבר הזה, ובואו - מעולם לא הייתי טובה בחשבון.

זה היה היום הכי מגרד שחוויתי בימי חיי. יום שהכין אותי, באופן מושלם, לאבעבועות הרוח שקיבלתי שנה אחר כך וצלחתי כאילו כלום, ולמחלת העור שהתפרצה אצלי אחרי הלידה הראשונה. כששאלו אותי איך אני מסתדרת עם ילד ראשון אחרי ניתוח קיסרי ועם מחלת עור שכיסתה את כל הגוף מלבד הפנים וכפות הידיים - היתה לי תשובה מצוינת: כיתה ג', תחפושת אינדיאני מבד יוטה. אחרי זה כבר אפשר לעבור הכל.