השבוע התקיים בצה"ל סבב מינויים שנוי במחלוקת. הדילמה ידועה: מצד אחד - אנחנו בזמן מלחמה, ולא בטוח שהמפקדים שכשלו ב־7 באוקטובר ראויים למנות את ממשיכיהם. מנגד - הצבא חייב להתקדם, ומי ימנה אם לא הרמטכ"ל?
נעתי בחוסר נוחות כשראיתי שאת המינויים באגף המודיעין ביצע האלוף אהרון חליוה, שהכשל המודיעיני הגדול בהיסטוריה של ישראל קרה במשמרת שלו. נעתי בחוסר נוחות כשראיתי שלא קידמו סוסים דוהרים כמו אבינועם אמונה ואפרים תהילה. והמינוי של תא"ל רומן גופמן, קצין באמת יוצא דופן שנקבר אי־שם בתוככי חטיבת התכנון, הוא מאכזב ומתיש.
אבל המינויים עכשיו הם רק סימפטום של בעיה ואתגר גדולים יותר: השאלה איך אנחנו משפרים את הצבא. שיפור הצבא הוא לא רק מינוי או הדחה של כאלה ואחרים ולא עוד סבב מינויים, אלא משימה גדולה יותר, שדורשת גם חשיבה מחוץ לקופסה וגם שבירת מוסכמות ומכשולים ביורוקרטיים שקיימים כיום, בעיקר בתחום כוח האדם. הכל צריך לצאת מנקודת הנחה אחת: תם עידן הצבא הקטן והחכם, החל עידן הצבא הגדול והחכם.
לא חסרות דוגמאות לשיפור. אחד מהדברים שהצילו ושעדיין מצילים את צה"ל זה צבא המילואים. התרומה היא לא רק מספרית, אלא הרבה מעבר לכך. חיילי המילואים הביאו עימם בגרות, ניסיון חיים, פרספקטיבה, קשרים ומומחיות. כדאי לחשוב על פרויקט רחב, שמשאיר חלק ממפקדי המילואים או מחיילי המילואים ומטמיע אותם בחזרה בשורות הצבא, בפיקוד השטח, במודיעין, בטכנולוגיה ובכוח האדם.
המינויים עכשיו הם רק סימפטום של בעיה ואתגר גדולים יותר: השאלה איך אנחנו משפרים את הצבא
הדבר השני הוא החזרה של מילואימניקים בפטור לשירות. רבבות חיילי מילואים נגרעו מהיחידות בשנים האחרונות, ושיעור ניכר מהחבר'ה האלה נמצא בדיוק בגילים הדרושים, 45-21. מדוע הצבא לא מגייס אותם מחדש? נציגי הצבא מגיעים בימים אלה לוועדות הכנסת, מגמגמים ומתרצים. זה אולי לא משהו שהצבא עשה לפני כן, אבל למה בעצם הצבא לא מוציא באופן גורף צו גיוס מחודש למילואים? גם אם לא כולם יתייצבו - עדיין יבואו אלפים.
אפילו היום, בעיצומה של מלחמה, הצבא עדיין תקוע במוסכמות אנכרוניסטיות. למה כל מי שרצו ושעדיין רוצים להתגייס מחדש לשירות מילואים צריכים להתאמץ ולהזיע, להפעיל קשרים ולרדוף אחרי המערכת? איך זה שהצבא לא קופץ עליהם?
כמו כן, אגף המודיעין של צה"ל חייב הפיכה משמעותית. לפתוח את שורותיו לעוד אוכלוסיות, לעודד פריפריה להשתלב, להגביר את לימודי הערבית והמזרחנות, לבחון שוב את המודל הטכנולוגי שהתאהבנו בו, אבל בעיקר - לפתוח את הבועה המודיעינית. גיוון אוכלוסייה באגף המודיעין הוא לא רשות, אלא חובה, וחלק מהיציאה מאותה הקונספציה המושמצת זה גיוון המשרתים והמפקדים, מה שיפתח כיווני חשיבה וידע אחרים וחדשים.
העיקר הוא ברצון. האם צה"ל רוצה את טיפול השורש שהוא חייב? כל תוספת תקציב משמעותית תהיה חייבת לבוא לצד שיפור הצבא וחידושו, כי מה שהיה לא יכול להיות עוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו