אם רוצים שהחרדים ישרתו שירות משמעותי, חייבים לראות בהם שותפים שווים

יותר חרדים מביעים לאחרונה רצון להתגייס לשורות הצבא והכרה במחויבות ילדיהם לשאת בעול הביטחון. לא אחת הרצון מבוסס על תחושת בושה מאיתנו, המשרתים. הבושה יכולה להיות מרכיב במוטיבציה, אך אסור שתהיה המרכיב העיקרי. הגיוס צריך לנבוע מתחושת הערכה עצמית וגאווה על הזכות לשרת, ולשם כך נדרש שיח שוויוני שבו כל המשרתים והמשרתות יראו בצה"ל את המקום שלהם.

רוב המשרתים בצבא - ביחידות לוחמות, תומכות לחימה או עורפיות - מצויים פרקי זמן ארוכים בתחושת בטלה ואי־מימוש עצמי. כתובות הגרפיטי "למה התגייסתי?" מבטאות זאת היטב. ככל שהמתגייס החרדי יתגייס מתוך בושה, תיחלש המסוגלות שלו לעמוד באתגרי השחיקה בשירות שלא תמיד זוהר בעשייה ובתרומה ניכרת לעין.

עומס המשימות, לצד דחיסות המטלות, עלולים להביא למצב שבו החייל החרדי יתקשה לעמוד ברף הדתי שאליו התרגל, והכישלון יטמון בחובו בושה עמוקה

בשירות הצבאי, ואפילו אם תותאם הסביבה לכל היבטי החיים החרדיים, יש מצבים שבהם רק הפרט יכריע באיזה אופן הוא ינהג. עומס המשימות, לצד דחיסות המטלות, עלולים להביא למצב שבו החייל החרדי יתקשה לעמוד ברף הדתי שאליו התרגל, והכישלון יטמון בחובו בושה עמוקה. הבושה הדתית עלולה להכריע את הבושה החברתית, החוסן האישי שלו ייפגע, ומסוגלותו לעמוד במשימות לאורך זמן תיחלש.

הגורם הערכי שתובע את ההשתתפות החרדית במאמץ הביטחוני נובע מכך שהציבור החרדי הוא חלק במדינה ושותף בהצלחותיה ובכישלונותיה. משותפים לתוצאות אפשר לצפות לשותפות בהשקעות. המתגייסים מתוך בושה עלולים לוותר על היבטים שמשמעותיים להם, בגלל התביעה לריצוי מי שבאים אליהם בתביעה צודקת. היות שהדרישה היא להתגייס מכוח השוויון, ההגינות מחייבת שהציבור שאינו חרדי יעשה את המרב והמיטב כדי שהחרדים ירגישו שזהו גם "צבא העם" שלהם. המדינה אינה מדינה חילונית שנותנת מקום לחרדים, אלא מדינה שבה שותפים חילונים וחרדים. אגב, זה נכון גם ביחס לנשות ולאנשי הציונות הדתית.

וכאן עולה שאלת תנאי השירות. הבית הלאומי הוא הבית של כולם, ולפיכך החובות שוות וכך גם הזכויות. בדרך כלל כשמישהו אומר לאורחים "תרגישו בבית", הם לא חושבים שברצונו כי הם ישטפו כלים. אם החרדים הם שותפים בבית, אזי הם נדרשים להשתתף בתחזוקו. בדיוק בשל כך זו גם זכותם להיות שותפים בעיצובו. זו לא התחשבות בציבור החרדי - זו עשיית צדק. כשם שיצירת מרחב נוח לטבעונים ולבעלי אלרגיות אינה חסד, ועיצוב המרחב באופן שיתאים למי שמתניידים בכיסאות גלגלים אינו נדבה, כך קיום תנאי שירות ההולמים את אורח החיים החרדי אינו "התחשבות". לא נדרשת רגישות תרבותית, אלא נגישות תרבותית, כזו הרואה בחרדים שותפים שווים שראויים לתרום באופן שמכבד אותם.

אם רוצים שהחרדים ישרתו שירות משמעותי, חייבים לוותר על הפטרונות. לא די בכך שבצבא יהיה מקום לחרדים - נדרש לראות בהם שותפים שווים. זה תנאי יסודי לשיח, בתוך הצבא ומחוצה לו, על אופן עיצוב השירות הצבאי באופן שמתאים - לכולם.

הרב ד"ר אביעד יחיאל הולנדר הוא חבר סגל במכון מנדל למנהיגות וחבר בארגון רבני ורבניות "בית הלל"