צבא של משתמטים ויורדים

יש שני צדדים למטבע בסוגיית ההשתמטות של החרדים מצה"ל.

בתחילת השבוע הציג יאיר שרקי בחדשות 12 קטע מדברי הרב החרדי הבכיר מאיר צבי ברגמן, אשר ביד רועדת ואולי גם בדמע קרא הודעה שלפיה ייקוב הדין את ההר - הצעירים החרדים לא יתגייסו. לפי שרקי, משהוצג קו כה תקיף בפומבי יתקשו עמיתיו להציע נוסחה מרוככת לקירוב הלבבות בין המחנות.

בכמה צמתים היסטוריים הציונים דווקא ניסו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק יזם מסע משותף בקיבוצים עם מנהיגי העולם הישן בירושלים, אך לשווא. לקראת כינון המנדט הבריטי בארץ פעלו הציונים ליצור חזית אחידה עם החרדים, ולא עלה בידם, ואפשר כי מהלך זה הוביל לרצח בכיר המגזר הישן יעקב דה האן בשנות ה-20.

דוד בן-גוריון תמרן והביא את מנהיג אגודת ישראל יצחק (איצ'ה) לוין לחתום על מגילת העצמאות ולהשתתף בממשלה. אך בלכתו אל "החזון איש" אברהם ישעיהו קרליץ לגבש נוסחה לשילוב החרדים בחברה הישראלית, הציג לו הרב את "משל שתי העגלות": האחת ריקה, והיא חילונית-ציונית, ועליה לפנות דרך לעגלה המלאה המייצגת את הדעת והדת, ו"שלום שלום, ואין שלום".

המחסור בלוחמים של ממש ("רגליים בשטח") יצר עתה נסיבות צבאיות חסרות תקדים. אמנם בנימין נתניהו מזה ובני גנץ מזה מחזרים אחרי הקול החרדי בכנסת, ונוהגים במשתמטים ביד רכה, אך הפעם הציבור הנורמטיבי - הכולל את רוב הציונות הדתית־לאומית - יתקשה להשלים עם מצב שבו "אין קבר במורד" בבני ברק ובירושלים. לימוד "אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז" בגמרא חדל להעניק פטור מהחובה להגן על האומה תוך סיכון החיים.

כיצד אירע שבאומה אשר גאוותה ההיסטורית על המחלוקת והספק, טרם קמה קבוצה של חרדים עצמאיים בחשיבתם, שתערער על האקסיומה המתקיימת בישראל כאילו אפשר להמשיך כך?

אפשר להבין כיצד נחיל של תלמידי ישיבות משלים עם ההשתמטות. הם מפחדים, והרבנים ניצלו זאת לטעת בתודעתם כאילו בתלמודם הם ה"פריבילגים" בדורם. אך כיצד אירע שבאומה אשר גאוותה ההיסטורית על המחלוקת והספק, טרם קמה קבוצה של חרדים עצמאיים בחשיבתם, שתערער על האקסיומה המתקיימת בישראל כאילו אפשר להמשיך כך? רקב מוסרי.

זה צד אחד של המטבע בסוגיית קשיי הגיוס. מצוי גם הצד השני, אנחנו. כבר עשרות בשנים ששני בתים - בית ההורים ובית הספר - במחוזות החילוניים ואפילו המסורתיים פרשו מהחינוך ומהניווט שהעמידו בראש יעדי הצעירים את המחויבות לקהילה, לציבור, לאומה. לא זו בלבד שהאם היהודייה חדלה להכווין את הבת והבן אל הרפואה וההוראה והשירות הציבורי, אלא בהשפעת תפיסות מודרניות המירה את הערכים בסיסמת "המיצוי האישי". ההורים מצפים שהצאצאים יעשו למען עצמם, כמעט אך ורק למענם.

ניחא, סבתא וסבא שרו לפני 100 שנים את "לכה דודי". לפני 50 שנים עבר הצליל ל"אל בורות המים" לנעמי שמר. מה נשאר מזה? לא קסם שיקום עם גוסס ולא "אין לי ארץ אחרת", אלא דממה עם נייד ליד השולחן בערב שבת. שיחת לא-כלום, ואם בכל זאת עולה צליל באיזו אוקטבה, הוא מלווה בלעז מילולי. נכון או לא?

אמא של היום אינה מעודדת את הילדים/ות לרפואה אלא למנהל עסקים; לא ללימוד אלא לבורסה; לא לטיול בעמק יזרעאל אלא בפארק בקליפורניה. וכל אחד מבין מה החולי הנגלה לעינינו (ואיננו מדברים עליו) כאשר צאצאינו מסתערים על שגרירויות דמוקרטיות לבקש דרכון זר. אכן, הם משקרים לעצמם, שהכל רק כדי להתקבל ביתר קלות לסורבון בצרפת או לאוקספורד באנגליה, אבל בלב פנימה הכל יודעים שיש קשר בין הדרכון הזר לבין מיעוט מבין מאות אלפי היורדים אשר עלו על המטוס הקרוב לחזור אל הצריח בטנק וסיפון הסטי"ל בהיוודע אסון 7 באוקטובר.

גם בנו דבקה האשמה - אמנם משנית - על היעדר 7,000 לוחמים בשורות צה"ל.