צריך לשלם לחברי מועצה

הבחירות המקומיותהשבוע התקיימו בצל עננת המלחמה. עם עשרות אלפי המפונים בצפון ובדרום שלא זכו להשתתף בבחירות, עם התמונות המחייכות־לעד של תמר קדם סימן טוב ואופיר ליבשטיין ז"ל שנרצחו בטבח, עם עשרות אלפי משפחות המילואים התשושות והמגויסות למשימה הלאומית, ועם העם שנלחם על החיים.

פחות מ־50 אחוזי השתתפות בהצבעה, למרות יום השבתון שהעניקה המדינה. יש לכך מגוון סיבות, המלחמה היא אחת מהן, אבל האמת היא שיש משהו מאוד לא רציני במגזר המקומי. זה מתחיל בזה שהסמכות העיקרית לביצוע פעולות שונות לא נתונה בידי השלטון המקומי, אלא נעוצה בשלטון המרכזי ובמשרדי הממשלה. כך בתחומי התחבורה, החינוך, הדת והמדינה, הרווחה וכמובן גם בגובה הארנונה והמיסים המקומיים.

בתקופת הקורונה הוכיח השלטון המקומי את גדולתו. המדינה נאלצה להעניק יותר סמכויות וחופש החלטה לרשויות המקומיות, ואלה פרחו והיו כתובת לתושביהן הרבה יותר מתמיד. אבל הקורונה היתה אפיזודה חולפת, וכשהיא נגמרה - העצמאות המקומית נעלמה איתה.

הסיבה השנייה לחוסר רצינותהשלטון המקומיהיא במרבית נבחריו. למעט ראש הרשות וסגניו, כל חברי המועצה הנבחרים מתנדבים במשרה מלאה, וגם מספר הסגנים בשכר נקבע לפי חוק בכנסת. מערכת רצינית וחפצת חיים לא יכולה להיות מושתתת על מתנדבים. חברי המועצה המצוינים שנבחרים אחת לחמש שנים צריכים להיות מבוססים כלכלית או סופרמנים, או שהם פשוט דועכים לאורך הקדנציה, ומי שמפסיד מכך הוא ציבור הבוחרים.

חברי מועצה נבחרים לכהונה של חמש שנים, שבהן הם נדרשים להיות חברים בוועדות שונות הנוגעות לחיי היומיום של התושבים. ועדת כספים, חינוך, תכנון ובנייה ועוד - אלה ועדות שדורשות זמן והשקעה. בדיוק בשביל זה יש בחירות, לא? כדי שנשלח אנשים שייצגו אותנו, שיהיו קשובים לנו ושיובילו מדיניות ושינוי לטובת כולנו. משום כך בחרנו בהם להיות נבחרי ציבור. היינו רוצים שיעבדו יד ביד עם הדרג המקצועי ברשות המקומית, ינתחו מגמות, יבנו, יתכננו וינחו כיוונים של מדיניות. איך אפשר לעשות דבר כזה לאורך זמן וברצינות ללא שום תגמול? ממה אנשים אמורים לחיות?

המציאות הזו מייצרת מוטציות ושחיתויות. בירושלים, לדוגמה, יש מוטציה בדמות שמונה סגני ראש עיר, מתוך 31 חברי מועצה. בתקופת ברקת כראש עיר עבר בכנסת חוק שמגדיל את מספר הסגנים מקבלי השכר בירושלים משישה לשמונה. לא כי צריך כל כך הרבה, אלא כי אלה הפונקציות היחידות במערכת הדמוקרטית העירונית שמקבלות שכר חודשי. ומובן שאי קבלת משכורת לצד כוח, כל כוח, זה פתח גדול לשחיתות, ניגודי עניינים וטובות הנאה, יותר מהרגיל.

"עשייה ציבורית" היא לא תירוץ לחיסכון בכסף, אם כבר אז להפך. אנחנו כציבור צריכים לרצות לתגמל את מי שמוכן לעבוד בשביל כולנו, לתת לו את כל הכלים והיכולות כדי שיעבוד עבורנו ויהיה קשוב לצרותינו. למה? כי אני רוצה שם את המצוינים באמת. את מלאי המרץ וחדורי רוח המשימה והאכפתיות, ולא רק את האופורטוניסטים או את יחידי הסגולה שלא זקוקים לכסף הזה כדי לפרנס את משפחותיהם.

היינו רוצים שחברי המועצה יעבדו יד ביד עם הדרג המקצועי ברשות המקומית, ינתחו מגמות, יבנו, יתכננו וינחו כיוונים של מדיניות. איך אפשר לעשות דבר כזה לאורך זמן וברצינות ללא שום תגמול? ממה אנשים אמורים לחיות?

לא סתם הבחירות המקומיות מתפלגות אחרת מהארציות. משחקי הימין והשמאל לא עבדו גם הפעם בבחירות המקומיות. נציגי הציבור בשלטון המקומי יותר קרובים לציבור הבוחרים מאשר כל נציג ארצי, הם גרים באותו תא שטח גאוגרפי, חווים את אותם אתגרים, פחות טרודים בגאופוליטיקה והם קשובים לשטח.

חמש השנים הבאות צריכות להיות ההזדמנות לשינוי. לא רק "האם יהיה יום שבתון", אלא איך מדינת ישראל מעצימה את הרשויות המקומיות, מעניקה להן יותר עצמאות וכלים, ויוצאת ממודל ההתנדבות המקולקל של נבחרי הציבור המקומיים, אל מודל של צמיחה לאורך זמן.