אלשיך: הכישלון הלאומי של המשטרה

במשטרת ישראל יש הרבה אנשים מסורים וטובים, אבל כגוף היא מזוהה עם כישלונות בהגנה על עדים, הפקר הרכוש, פענוח חלש ושערוריות מין בסיטונות; והציפיות ממנה נמוכות בהתאם. הציבור מתלונן על גניבות רק לקבלת דמי ביטוח, ובאזורי יהודה ושומרון מתלוננים במשטרה על אירועי פח"ע רק לצורך קבלת פיצוי על נזק, כי ברור שחבל להתלונן, כלום לא ייצא מזה.

הטרור החקלאי משתולל. אלפי אזרחים מתנדבים לשמירה במסגרת "השומר החדש", מתוך אחריות לאומית וערבות הדדית, כי מישהו צריך לשמור על הרכוש ועל אדמות הלאום. כך יוצא שהאזרחים גם משלמים מסים לקיים גוף כושל, וגם נאלצים לעשות את העבודה במקומו. בשטח נראות תמונות נוסח תקופת המנדט, מַתְבֵּנִים וטרקטורים שרופים, עדרים נגנבים, מערכות השקיה וגדרות מחובלים, גביית דמי חסות, וכולם יודעים בדיוק מיהם "הצעירים האלמונים" האחראים לכך.

כ־90 שנה עברו מאז המאורעות המהדהדים בשיר "שכב בני", תקופת מאורעות תרפ"ט, אבל המילים מזכירות את ישראל 2018: "שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,/ כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר./ אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,/ תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר...// בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,/ וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן.../ לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ/ תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ..."

החוואי שי דרומי סבל מאינספור התנכלויות מבדואים. לילה אחד בשנת 2006 ירה בגנבים שחדרו והספיקו להרעיל את כלביו לפני שעמדו לקחת את כל עדר כבשיו. הוא הרג אחד מהם. ואז, הפתעה. פתאום צצה המשטרה. המערכת האדישה התעוררה והתנפלה עליו בתוקפנות שכה חסרה כלפי הפושעים, עצרה, חקרה והאשימה. השערורייה הובילה לחקיקת חוק חסר תקדים המתיר לאדם גם להרוג לצורך הגנת רכושו, מפני גנב החודר לביתו. זהו, למעשה, חוק שנועד להגן על האזרח מפני מערכת האכיפה שלו, שיצאה מדעתה.

מהדורות החדשות בשבוע החולף נפתחו בידיעה דרמטית, על כמה מכוניות ערביות חונות שנשרפו וכתובות נאצה שרוססו, כפעולות נקמה פרטיות מכוערות. אך מה אלו מול עשרות ניסיונות רצח יומיומיים באמצעות יידויי אבנים ובקבוקי תבערה על מכוניות נוסעות של יהודים? באותו יום נכרתו 150 גפנים בבקעת הירדן, איש לא התרגש, והדבר בקושי דווח. המשטרה אינה מרפה מלחץ מאסיבי כלפי יישובים יהודיים המזוהים עם "תג מחיר", אך מראה אדישות כלפי הטרור הערבי, החמור פי כמה. הרי במקרים רבים, "תג מחיר" בא כתגובה לטרור הערבי.

סדר העדיפויות העקום של התקשורת הישראלית מוכר, אך מדוע חייבת המשטרה לציית להוראותיו של אמנון אברמוביץ' שסיפר לאומה כי "הפשיעה בתקופת אלשיך בירידה"? מדוע כנופיות בדואיות בדרום מטופלות רק בעקבות סערה ציבורית שקמה לאחר פרסום סרטוני הירי, והוראה מפורשת של השר ארדן? מדוע דוברת המשטרה בדרום משקרת שמדובר באירוע חד־פעמי, וכיצד היתה המשטרה מגיבה אילו יהודי גנב עדר בדואי?

בסיס צאלים הפך לאתר גניבות ציוד צבאי ואישי מצד עבריינים בדואים הזוכים לסוג של חסינות בלתי נסבלת. זה כנראה גם מקור הנשק של הכנופיות מהסרטונים. צה"ל חסר אונים, והמשטרה, שזה תפקידה, בקושי מפריעה לפעילותם של הפושעים. מדוע פשיעה לאומנית ערבית בקושי זוכה לטיפול וכמעט אינה מדווחת על ידי המשטרה? מי נותן את ההוראות לאכיפה הבררנית? ואיפה הממשלה?