חיות חרגה מכללי האתיקה של השופטים

החדשות של אתמול הופכות אצלנו עד מהרה להיסטוריה רחוקה. בכל זאת, כדאי שהפעם לא ניתן לקמפיין הפוליטי האחרון של כבוד הנשיאה אסתר חיות לעבור מתחת לרדאר.

את "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" העבירו בכנסת בשעת לילה מאוחרת ב־1992, ברוב זעום של 32 תומכים, כשפחות ממחצית חברי הכנסת נכחו במליאה. נמנמנו, ובלי משים, המחטף הזה שינה את חיינו. את פסק דין בנק המזרחי, שבו הכריז נשיא ביהמ"ש העליון אז אהרן ברק על המהפכה החוקתית על בסיס חוקי היסוד, הוא נתן לגמרי במקרה ב־9.11.1995, חמישה ימים בלבד אחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, בשעה שאפילו פרומיל מתשומת הלב הציבורית לא הוקדשה לפסק הדין הדרמטי.

כך, מבלי שאיש מאיתנו הבחין, כונן אהרן ברק, לדעתו, חוקה עבור כולנו. אלו סיבות מספיקות לכך שהפעם לא ניתן לאיראן ולאירוויזיון להסיח את דעתנו מההתבטאויות החמורות של נשיאת העליון, גם משום שהן שופכות אור נגוהות על שורשי הסאגה החוקתית של ישראל ופירות הבאושים שלה גם יחד.

על האיזון האידיאלי בין הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות המחוקקת אפשר לדון ולהתווכח, וכמו בכל דיון פוליטי, מגוון הדעות מתבקש ומפרה. בנידון דידן, יש המדגישים את ייחודה של ישראל כמדינה ללא חוקה, או את הקלות היחסית של החקיקה בישראל, שבה אין כפל של בתי פרלמנט הנדרשים לאשר חוק חדש.

מנגד, אחרים מדגישים את ייחוד מצבה של ישראל, באופן שבו בית המשפט השיל מעליו בתוך שנים ספורות את כל מגבלות הסמכות: ביטל את ההגבלה על תחומי השפיטות, צמצם מאוד את המגבלות על זכות העמידה, הוסיף את עילת הסבירות כבסיס להתערבותו אף במקרים שאין עבירה על חוק מפורש, ובקצב גובר והולך מתערב בחקיקת הכנסת.

כמו בכל נושא רציני ומרובה פנים, היינו מצפים שהציבור או נציגיו יידרשו להכריע במנגנון דמוקרטי מקובל, ביחס למבנה החוקתי־משטרי הרצוי של ישראל. אלא שבנושאים כה חשובים, חושבים נשיאת בית המשפט העליון ותומכיה שאפשר לדלג על ההליך ה"שולי" הזה. נכון יותר, שאסור להם, להמונים, להביע דעתם או להתערב. רק כך אפשר להסביר כיצד חרגה בפומבי ובריש גלי מכללי האתיקה של השופטים, ומן האמור בהם במפורש בסעיף 18, ונקטה צד בוויכוח ציבורי מן החשובים ביותר שעל סדר יומנו.

קריאתה "להסיר את פסקת ההתגברות המוצעת מסדר היום הציבורי", בניגוד לעמדה ברורה של עשרות חברי כנסת, תוך הצטרפות למקהלת המאיימים על קיצה הקרב של הדמוקרטיה, משקפת היטב את הרוח השורה כיום אצל רבים מן האפיגונים שהותיר אחריו אהרן ברק. שלא כבעבר, אין לדעת חיות עוד צורך בקמפיין יקר בנוסח "חוקה לישראל", או בדיונים מתישים בוועדת חוקה חוק ומשפט על הסעיפים הקטנים של חוקה מוצעת.

בנושאים שהם ממש עקרוניים חיות חושבת שמוטב לנו לשמוע את עמדתה הנחרצת, ולקבלה כפסיקת המלך־הפילוסוף החושב שרק הוא מיטיב להתבונן בעולם האידיאות. זו, בקליפת אגוז, תמצית הסוגיה, והמבין אותה - מבין את התורה כולה.