לשמאל אין מונופול על סולידריות

עם בוא הקיץ (או ניחוח הבחירות), נוהרים בשמאל הישראלי לתפוס טרמפ על מחאה מזדמנת. הדתה, חוק הלאום, פונדקאות, הכל הולך, לרבות רכיבה כעורה במיוחד על גלי מחאה מוצדקים מאין כמותם, כמו מחאתם של יוצאי אתיופיה.

השמאל לא רק יתפעל מהשתתפותו במחאה ויציג אותה כהוכחה לסולידריות ולמחויבות העמוקה שלו - ורק שלו - לחלשים, אלא ינצל אותה כדי להסביר איך ישראל הפכה גזענית, מדכאת, חשוכה ומושחתת. בגל המאמרים והפרסומים הוא ימצא אשם קבוע: הימין, רצוי הדתי־מתנחלי, שבניגוד אליו, אטום לחלשים.

שמואל הספרי נזף בימין והשווה את הרג סלמון טקה ז"ל לרצח שלושת הנערים, רמי הוד ממרכז ברל כצנלסון קונן על הימין הדתי "השבע והאנטי־חברתי" ש"מטיף ל'כל ישראל אחים' אבל דואג בעיקר לעצמו", וד"ר רויטל עמירן קבעה ב"מעריב" שהימין "נחשף במערומיו הערכיים" וש"אין באמתחתו סדר יום חברתי להציע".

שלטים ונוכחות בהפגנות הם אכן סימן לסולידריות; אבל הם לא הקריטריון היחיד לאומדן מחויבות חברתית. הנה עוד כמה:

רוב עולי אתיופיה גרים בערים "ימניות" שנושאות בעיקר "נטל" הקליטה של העלייה לישראל. נתניה, באר שבע, אשדוד, אשקלון, קריית מלאכי וקריית גת הן הבולטות שבהן, ואפילו עפולה "הגזענית" והקטנה מתהדרת במספר רב יותר של עולי אתיופיה מתל אביב, שבה מתגוררים פחות מ־3,000.

בתחום החינוך, הנתונים מובהקים אף יותר. החינוך הממלכתי־דתי בישראל, שכולל גם מוסדות רבים בהתנחלויות האכזריות, מכיל פחות מ־20 אחוזים מתלמידי ישראל, אך לא פחות מ־43 אחוזים מתלמידי עליית אתיופיה מתחנכים בו. הנתון היה גבוה בהרבה לאורך השנים. בחינוך החילוני - הגדול פי שלושה - לומדים 51 אחוזים מילדי הקהילה. האליטה "השבעה והמנותקת" גם הצליחה להצעיד את התלמידים הללו להישגים מרשימים ולעלייה משמעותית במבחני המיצ"ב ובגישה למבחני בגרות, כך על פי נתונים של משרד החינוך מחודש מאי האחרון. ברור, הפערים בין העולים לצברים עדיין עצומים, הדרך עוד ארוכה, אבל קשה לומר שהימין, כולל הדתי־מתנחלי, משתמט מהמלאכה.

ומה לגבי חינוך בלתי פורמלי או תנועות נוער? קחו, למשל, את מיזם "השחר" שהקימה תנועת בני עקיבא כבר לפני יותר משני עשורים להכשרת מנהיגות ולחיבור עם העדה האתיופית. בשנות פעילותו עבד המיזם עם אלפי עולים בעשרות מוקדים שונים - כן, גם אצל מתנחלים. בשנתיים האחרונות, עם חידוש העלייה מאתיופיה ומבלי להמתין לגל ההפגנות, נפתחו שלושה סניפים של בני עקיבא במרכזי קליטה, והתנועה קיימה סמינריון הדרכה ראשון באמהרית. בינואר האחרון קיימה הנהלת החינוך הממלכתי־דתי יום מיוחד להיכרות ולדיון בקידום העדה האתיופית ובהכרת מנהגיה, ואלה כמובן רק דוגמאות נבחרות.

אני שמח שהשמאל מתייצב לצד הקהילה האתיופית בהפגנות ובאירועים עתירי סיקור תקשורתי; אשמח עוד יותר למצוא את נציגיו גם בפעילות היומיומית, ה"אפורה", בפריפריה, הרחק ממצלמות הטלוויזיה, ובלי הבטחה לטור מלטף בעיתון.