תמונות מחייה של לוחמת

התמונות בסלון ביתה של גאולה כהן, שבו ביקרתי בפעם האחרונה לפני כשש שנים, שימשו מראי מקום לתחנות חייה: ציור־צילום ענק, שבו נראו גאולה ובנה צחי הנגבי חבוקים על מרפסת בימית, ערב הריסתה בשנת 1982; צילום ממוסגר של כהן בכנסת כשהיא קורעת קבל עם ומליאה את הסכם השלום עם מצרים ולצידו צילום היסטורי נוסף: כהן נוטעת עץ בסבסטיה שבשומרון יחד עם שותפיה לדרך החתחתים הארוכה, אלה מהציונות הדתית ואלה מהציונות המעשית - הרב צבי יהודה הכהן קוק, מורם הרוחני של מייסדי גוש אמונים, ואריאל שרון הבונה הגדול של ההתנחלויות ומחריבן, שכהן אמרה עליו באחרית ימיה: "נכנס בו דיבוק... בכיתי בכי מר..."

ועוד שתי תמונות: האחת של "יאיר", הלוא הוא יאיר שטרן, הלוחם, ההוגה והמנהיג של מחתרת לח"י שכהן היתה חלק ממנה לפני קום המדינה; השנייה: צילום מוגדל של גיבורי ניל"י: אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון, אוחזים במבט אוהב זה בידו של זו, במבע שריגש את כהן עד למאוד. וגם שתי קריקטורות מוגדלות, שכהן הונצחה בהן על ידי שניים מאושיות הענף שכבר אינם עימנו: דוש מ"מעריב" וזאב מ"הארץ". שתיהן שרטטו את דיוקנה הציבורי של כהן באותם ימים. בראשונה, של דוש, נראו מנחם בגין, שבאותם ימים פינה את סיני וחבל ימית, מוביל את תנועתו, תנועת החרות, בדמות אדם שתפר גס מסומן במקום ליבו. הלב העקור (גאולה כהן) צועד בכיוון ההפוך. זאב, לעומתו, שרטט פן אחר של כהן: בגין נראה שם בדמות גבר זחוח השב לביתו שמח וטוב לב אחרי שהשיג שלום עם מצרים, כשכהן, רעייתו הלכאורה נבגדת, אורבת לו עם מערוך.

גאולה כהן בערה כמעט כל חייה. אש תמיד. הסופר אלי ויזל הגדיר אותה פעם כ"נפש לוהטת". היא היתה וחייתה למען שתי מטרות: ארץ ישראל ועם ישראל, ודמותה כאילו גילמה עידן אחר ונשכח, שבו האידיאולוגיה עיצבה את הפוליטיקאים והדריכה אותם ולא הפוך. פיה וליבה היו שווים. פגשתי אותה, בחלק מתחנות חייה, בקרוואן הדל שבו התנחלה בחברון; עם העולים מאתיופיה שאת סיפור העלייה המופלא שלהם כינתה "חלום בשחור־לבן"; בעליות לסבסטיה ובהפגנות נגד פינוי סיני והסכמי אוסלו ו"ההתנתקות", וגם בסדרת פגישות של עיתונאים בעלי השקפת עולם יהודית־לאומית. שנים אחר כך גדל ערכה בעיני רבים ואני בתוכם, כשהעבירה בכנסת את חוק ירושלים, עוד מנעול על בריחיה של העיר הזאת, שחלושי דעה דנו באותן שנים בחלוקתה.

כהן התקשתה להפריד בין חייה הפרטיים לבין חייה הפוליטיים־ציבוריים. "אפשר לומר - אין גבול, אפשר לומר - גבול לאין סוף... בחיי אין סוף פסוק, אין 'סך הכל'. גבול בעיניי אינו רק מה שמפריד ביני לבין מה שסביבי, אלא גם מה שמאחד ומחבר בינינו; זה טיב הגבול שקיים בין חיי האישיים־פרטיים לבין חיי הפוליטיים־ציבוריים".

תמצית הראיון האחרון שהעניקה ל"ישראל היום" מתפרסם היום ב"ישראל השבוע".