באנו למילואים - וחזרנו

אלה היו 132 ימים שאקח איתי לשארית חיי, עליות ומורדות, היכרויות ופרידות. חיים שלמים שחולפים בתוך שבועות. שני רגעים היו, ושני אירועים, שייחקקו בזיכרוני לעולמים.

הראשון - משמרת במכלול המבצעים בקדמית.

מתחיל אר"נ. אירוע קשה, הרוגים ופצועים.

אני שומע הכל - זעקות בקשר, פחד, לחץ.

מתאמים חיפוי אש, פינוי מוסק, צופים בהתרחשות דרך הזיק (מל"ט חמוש ומתעד) ושומעים את הקריאות בקשר.

שעה וחצי קשות, נוראות. אתה מקליד ביומן המבצעים שורות של פקודות והתרחשויות, וכל שורה נוספת תשנה חיים של משפחות שלמות. בסוף האירוע מתקבלת הידיעה על נפילה של שני לוחמים. אני יוצא החוצה להפסקת קפה, אוורור אחרי הלחץ המטורף.

מסתכל על השמיים היפים, פותח את הפלאפון ורואה הודעות בקבוצת הגן של הילד, ועל איזו מתנה נקנה ליום ההולדת של האחיינית.

הודעות מהעבודה על חוק שמגיע לוועדת שרים, והאם תיאמנו כבר תמיכה. קורא וחושב על זה שמדינה שלמה לא יודעת עדיין, זה יתגלה רק בעוד כמה שעות.

הותר לפרסום.

מילים שמטלטלות מדינה שלמה, אבל בך כבר לא ממש נוגעות.

לא היית צריך שיתירו לפרסום, לא היית צריך לחכות לתמונה. מדינה שלמה תבכה מחר, אתה צריך להתמודד עם זה עכשיו, לבד.

השני - משמרת לילה. הקשר רועש, העיניים לא זזות מהמסך. כמה קילומטרים ממני מתרחש מבצע הרואי ומסוכן. מבצע שמעטים יודעים עליו, אבל כולם ישמעו עליו.

הוא מתחיל כמו עוד מבצע לאיתור וחילוץ שו"נ: ארטילריה, חיפויים, כוחות פינוי וסיוע.

הכוחות נכנסים, מול עיניך זה קורה. הנשימה נעתקת, עד לדיווח בקשר: "שני יהלומים בידינו, בדרך לדרדר", וכמה דקות אחר כך: "דרדר המריא, שני יהלומים תקינים".

זה קרה. חילוץ שני חטופים מתוך התופת במבצע צבאי חסר תקדים.

ושוב אני יוצא מהאוהל, מכין כוס קפה ומסתכל בטלפון. הודעות שלא נקראו מאז תחילת המשמרת, כאילו מעולם מקביל: מה עם התחפושות לפורים, ומה עם דיוני התקציב בוועדת הכספים מחר. ואתה שוב חושב על מדינה שלמה שעוד לא יודעת, שתגלה שוב "הותר לפרסום".

שעה וחצי קשות, נוראות. אתה מקליד ביומן המבצעים שורות של פקודות והתרחשויות, וכל שורה נוספת תשנה חיים של משפחות שלמות. בסוף האירוע מתקבלת הידיעה על נפילה של שני לוחמים. אני יוצא החוצה להפסקת קפה, אוורור אחרי הלחץ המטורף

מילים שיטלטלו שוב מדינה שלמה, אבל הפעם משמחה. אנשים יחגגו מחר, יצהלו.

אבל אתה כבר יודע. נהרגו היום שני לוחמים בפעילות, גם זה יתפרסם מחר.

כמה שעות אחר כך - עוד היתקלות בגזרה של החטיבה, הפעם שלושה חיילים נפלו, אחד מהם מג"ד.

אתה חי ממשמרת למשמרת, מדבר עם העולם אבל עדיין בעולם אחר. קילומטרים בודדים, שעות אחדות, פער שלא ניתן לגישור.