המשיחיים של אוסלו

"המשימה המיידית: להציל את הרשות הפלשתינית" הוא שמו של מסמך שפרסמו בשבוע שעבר מכון "מתווים" וקרן ברל כצנלסון, כדי להתוות מדיניות ודרכי פעולה ל"יום שאחרי".

כותבי המסמך מציעים אסטרטגיות פעולה נגד עמדות הציבור הימני, תוך ניצול מצב המגננה שבו הוא מצוי בעת הזו. "ללא רשות פלשתינית מחוזקת, ישראל תתבוסס בבוץ של עזה", נכתב במסרים שקוראי המסמך נדרשים לשנן. "המתנחלים פוגעים בביטחון ישראל: נתניהו, בן גביר, סמוטריץ' וחמאס חותרים למטרה משותפת". ואולי הערמומי מכל: "הרשות הפלשתינית מספקת תרומה חיונית לביטחון ישראל בגדה המערבית".

כמו שישבו וחילקו את העולם אחרי מלחמות העולם, גם כיום מאמינות מדינות המערב כי בכוחן להביא פתרון לאזור מוכה המלחמה הזה מעל הראש של כולם. כדי לשווק חזון פנטזיונרי כזה צריך לעצב אותו כפי שמעצבים פלסטלינה. התקשורת בישראל לוקחת בזה חלק פעיל

המסרים הללו מכים שורש בשיח הציבורי העכשווי - כשבועיים מפרוץ המלחמה בכירים לשעבר כבר חזרו עליהם באולפנים, ובכירים מכהנים הדהדו אותם בגמגום. האובססיה לדון בפתרון מדיני כשהמלחמה בשיאה נועדה בפועל לקדם את החזון האמריקני של שתי המדינות, הכולל מדינה פלשתינית מפורזת ומפוקחת לצד מדינה דמוקרטית - לא ברור אם יהודית.

במקום לנסות להבין באופן אחר ומפוכח את המציאות במזרח התיכון, מדינות המערב ממשיכות לרדוף אחרי רעיון עוועים שאינו בר־קיימא, לא מבחינת רוב הציבור בישראל וגם לא מבחינת רוב הציבור הפלשתיני. בכל תהליכי המו"מ שהתנהלו עד כה, ישראל דרשה שהפלשתינים יכירו במדינה היהודית, דרישה שלאורך השנים נדחתה שוב ושוב.

יתרה מכך, ההבחנה בין מטרות חמאס לאלה של הרש"פ אף היא לא מתכתבת עם המציאות. האמנה של פת"ח, שלא שונתה מ־64', קוראת ל"טיהור פלשתין מהקיום הציוני" באמצעות מאבק מזוין. התמיכה במדינה פלשתינית, כך נכתב, היא רק שלב במאבק על מדינת ישראל כולה. כך שגם אם תהיה הסכמה פלשתינית למדינה מפורזת ומפוקחת כפי שדורשות ארה"ב וישראל (ואין), זה רחוק מלהבטיח את סיום מעגל הטרור באזור. אינטרסים שונים מתלכדים בחזון האמריקני הזה. אינטרסים כלכליים של נורמליזציה עם סעודיה, לצד אינטרסים מערביים ופנימיים לבטל את המדינה היהודית ולהותיר אותה דמוקרטיה לכל אזרחיה, שבה הרוב היהודי אינו מובטח. כדי להפוך את הדימוי הבינלאומי של ישראל כמדינה מוקצה ומצורעת, המדינה היהודית צריכה להתפרק דרך שינוי משטרי (חוקה שכוללת את עקרון השוויון). כך דורשת גם ועדת המעקב של ערביי ישראל, במסמכי המדיניות המכוננים שלה מ־2006. החזון האמריקני של רשות פלשתינית מחודשת אינו אלא מעשה קולוניאלי שמטרתו לחנך מחדש את הציבור הפלשתיני והישראלי כאחד, לשנות ולארגן אותו. כמו שישבו וחילקו את העולם אחרי מלחמות העולם, גם כיום מאמינות מדינות המערב כי בכוחן להביא פתרון לאזור מוכה המלחמה הזה מעל הראש של כולם. כדי לשווק חזון פנטזיונרי כזה צריך לעצב אותו כפי שמעצבים פלסטלינה. התקשורת בישראל לוקחת בזה חלק פעיל.

בעוד אירועי טרור יומיומיים נגד מתנחלים כמעט שאינם מדווחים בתקשורת, הביטוי "אלימות המתנחלים" הפך למטבע שגור בשיח הציבורי בישראל ובעולם. במקביל, הקצנת העוינות בסדר היום הפוליטי שהובילה הרש"פ בשנים האחרונות כלפי המדינה היהודית, הוצנעה במכוון על ידי תומכי רעיון שתי המדינות, שכלום לא מערער את תפיסת עולמם. לא הדיווחים על מעורבות פת"ח בטבח, לא הדיווחים על אימונים בערי הרש"פ לקראת מלחמה מול ישראל, וגם לא העובדה שהצבא פועל מדי לילה נגד טרוריסטים בג'נין, טול כרם או שכם. אבל הציבור בישראל השתנה, ועבור מרביתו הטבח לא יכול להיות מצע שעליו תוקם מדינה פלשתינית. עמדות ימין שנחשבו בעבר רדיקליות זולגות אל המיינסטרים דרך צבא העם, הנלחם ברוח של מלחמת קיום. ציבור גדול מדי כבר לא מוכן שעמדותיו יהיו מוקעות או מוסתרות מפני העולם. העיסוק התקשורתי בכנס ההתיישבות בבנייני האומה אמנם התמקד בזעזוע מהשרים ומהח"כים הרוקדים, אבל מה שחובבי אמריקה היו באמת מוטרדים ממנו היה שהתנועה הזו רחוקה מלהיות אזוטרית.