אז מה? היינו צריכים כנראה לראות בעיניים את היריקות בפרצופה של ילדה קטנה ומפוחדת כדי להבין שהגבול נחצה? היינו זקוקים למטחי קללות, מכות, השפלות, איומים ואיסורים ברחובותינו שהיו לגטאות? כנראה שכן. נשאנו שנים בנטל, אך נרדמנו בשמירה על ערכי היסוד של שותפות גורל, של ערבות הדדית, של אחריות חברתית, של הגינות, כבוד הדדי וצדק. ובעודנו יוצרים ובונים, מתאמצים כל אחד בדרכו, קמו כאן קהילות הנושאות עיניהן לא רק לשמיים, אלא גם לאחור - אלינו. בתפילה לשלומנו, לראות שחלילה לא התעייפנו, לוודא שנמשיך לסחוב עבורן את האלונקה החברתית, שהלב הכלכלי שפיתחנו ימשיך לפעום ושיהיה מה להקיז ממנו. כשמישהו מאיתנו העז להעיר, להזהיר, מייד דיברו על "הסתה". אמרו לנו שהדיבורים המכלילים מזכירים להם את גרמניה של שנות ה-30 המאוחרות. זו לא שנאה, זה כעס מצטבר. די. הגיעה העת לומר את האמת: אנחנו לא פחות יהודים מהם, אנחנו לא פחות ישראלים מהם ואנחנו הרבה יותר בני אדם מהם. התרגלנו. התרגלנו שאי אפשר שתקום כאן ממשלה בלעדיהם, שצריך להניח להם, שבאמת תורתם אומנותם. ראינו איך הגוש הזה גדל. לא ראינו איך הוא מטיל צל על כולנו. השלמנו עם הסחטנות, עם ההשתמטות, עם הקריטריונים המיועדים רק להם. שתקנו כשקמו להם מסגרות חינוך נפרדות, מאחורי גדרות שחסמו את לימודי הליבה, ולאחר מכן חסמו ילדות וילדים בשל צבעם, בשל מוצאם. שתקנו. הבלגנו כשאט-אט סגרו לנו עוד ועוד רחובות, שכונות ועסקים. יריקה בפנים של ילדה מתוקה מבית שמש העירה אותנו. הגיעה העת להפעיל יד חזקה מול פורעי החוק ולא רק בבית שמש החשוכה. הרוב החרדי, כן, הרוב החרדי עצמו יתמוך בכך. מנהיגות שלא מבינה מהי אחריותה צריך, כנראה, שנאיר לה את הדרך: בד בבד עם ההליך החוקי המתבקש, על הממשלה לשלול לאלתר מתן קצבאות מכל מי שייתפס או יתועד מפעיל אלימות, מילולית או פיזית, נגד אישה. כך גם ממי שמשליט טרור ופחד בחסות השמרנות הפרימיטיבית שאין בינה לבין היהדות דבר. על הממשלה לצאת במבצע גיוס מיידי לצה"ל לתפקידים שאינם דורשים שום הכשרה. מבצע שיתחיל מאותו רחוב כבוש בבית שמש. לממשלה יש כוח, והציבור חפץ בכך. אלא אם כן בהיעדר אכיפה ומעש, אתם אומרים לנו: עשו זאת בעצמכם. ואז, אלפים ייצאו לשחרר רחובות מהסגר ויגנו בגופם על כל אישה שתאוים. ואל תאיימו עלינו ב"מלחמת אחים" - אלה הנוהגים כך אינם אחיי. הכותב הוא יועץ אסטרטגי
