תקציב 2024: כרוניקה של פספוס

ניהול תקציבהוא משימה מסובכת, במיוחד בתקופת מלחמה. על הממשלה לאזן בין ההכנסות הפוחתות ממיסים לבין ההוצאות הגדלות, ולהחליט אם להעלות מיסים או לקחת אשראי יקר בשילוב עם קיצוצים.

כלכלנים נוטים לשפוט את התקציב דרך ההשפעה על הציבור: מיסים גבוהים פוגעים בצמיחה ובתעסוקה, הוצאות על תשתיות עשויות לשפר את הצמיחה, בודקים אם ההוצאה על החינוך יעילה, וכדומה. זהו בעצם מקצוע הכלכלה, השגת יעילות מקסימלית במשאבים מוגבלים.

אבל יש כלכלה נוספת, שכלכלנים ואזרחים אחרים לא מביאים בחשבון, אבל פוליטיקאים כן. מדובר במשאב שנמצא במחסור גדול יותר מהמחסור בכסף: אשראי הלגיטימציה הציבורית. אם הציבור, בגלל בורות או בגלל מניפולציה תקשורתית, חושב שמהלך כלכלי אינו נכון - גם אלף כלכלנים לא יצליחו להצדיק אותו.

הממשלה לא נהנית מאשראי ציבורי גבוה, ולכן החלטות בנושא התקציב מוכוונות לשיפור האשראי הציבורי ולא לשיפור הרווחה הכלכלית.

זו אינה תופעה ייחודית, כמובן, זהו גירעון דמוקרטי מובנה בשיטה: נבחר ציבור מנסה לנצח בבחירות, ואנחנו יכולים עד מחר להאשים אותו בהכל, אך גם האזרחים והתקשורת אשמים, כי הקשב שלהם נתון למי אמר מה בקבינט, ולא ללמידה של מדיניות כלכלית.

הבדל גדול בין מדינות עשירות לעניות טמון לא בבחירה של פוליטיקאים "נכונים", אלא בציבור שערכיו תואמים את המדיניות הכלכלית היעילה. רוב האזרחים השווייצרים לא מודעים בכלל לזהות השרים שלהם, לא בגלל שהם פחות סנסציוניים, אלא משום שההשכלה הכלכלית והמדינית של הציבור תואמת מדיניות כלכלית יעילה. בישראל הציבור הוא זה שגורר את הממשלות להחלטות גרועות, ואז עוד מתלונן על ההשלכות של אותה מדיניות.

תקציב 24' מחביא בתוכושלל הצעות פופוליסטיות הזויות, והן הזויות במיוחד בתקופת מלחמה. למשל, אמורה להיכנס לתוקף הטבת מס להורים לילדים קטנים, שעלותה מיליארדים רבים בכל שנה. את ההטבה הזו כולנו נשלם במע"מ גבוה יותר.

הסיפור הזה מוזר במיוחד, כי אין לו השפעה על עידוד יציאה לעבודה (הורים שאנחנו רוצים שייכנסו לשוק העבודה לא מגיעים לסף המס ולא ייהנו מההטבה).

אז מה שאנחנו מקבלים זה ירידה רוחבית באיכות החיים (שפוגעת בעיקר בעניים), בשביל הורים בעשירונים גבוהים.

טיעון זה לבדו היה אמור להספיק בשביל לגנוז את התוכנית, אבל כל המפלגות, מימין ומשמאל, היו בעד, והתקשורת היתה בעד - אז הביבי בעד, והנה נעלמים לנו עוד שבעה מיליארד שקלים מכספי הציבור.

הצעה נוספת פופוליסטית במיוחד היא ניסיון להטיל מיסוי נוסף על הבנקים. כולם שונאים בנקים עד לרמה שיש דיונים שלמים בכנסת על סוג הסמסים שהם שולחים. אבל הבנקים קריטיים לפעילות כלכלית, מיסוי בנקים זה מיסוי האשראי הנחוץ לפעילות המשק, וזה גם מיסוי הפיקדונות, הפנסיות וההשקעות של משקי הבית. שלא לדבר על האיתות שמס כזה מעביר למתחרים עתידיים (רמז, גם השנה הם לא יגיעו).

הבדל גדול בין מדינות עשירות לעניות טמון לא בבחירה של פוליטיקאים "נכונים", אלא בציבור שערכיו תואמים את המדיניות הכלכלית היעילה. רוב האזרחים השווייצרים לא מודעים בכלל לזהות השרים שלהם

לא רק בהטבות מס יש טרללת. הקיצוצים הרבים שנדרשים בעקבות המלחמה נמצאים תחת מתקפה עם מרוץ לתקציב. משרד התיירות, למשל, הצליח לשמור על תקציבואף שאין כלל תיירים, ויש קונצנזוס שהמשרד לא עושה כלום - כלום שהוא יקר בהרבה מהכלום של משרדים מיותרים אחרים, אבל חיים כץ פופולרי ויקיר התקשורת.

הטרללת של התקציב יכולה למלא מאה טורים כמו הטור הזה, פשוט אין מקום. אבל מעבר לדברים הגרועים שעושים, נמנעים גם מלהעביר רפורמות נחוצות - מתקצוב לימודי ליבה, דרך סגירת פרצות הטבות המס ושקיפות בתקציב הביטחון, וכלה במיסוי הפנסיות התקציביות.