אחרי ההסכם: בלי גלגולי עיניים

אני שמח על סיום מבצע "עמוד ענן". סיומו נראה בעיניי סביר, וייחלתי שהפסקת האש תבוא מוקדם יותר. אבל אני חייב לומר שאילו היו ניצן הורוביץ וזהבה גלאון מובילי ההסכם, הוא לא היה נראה אחרת. לא השמאל הציוני וחוגים במרכז הפוליטי העלו את הסיסמאות בדבר "חיסול חמאס" או "הורדת חמאס על ברכיו". סיסמאות אלו הן כולן מבית היוצר של הימין הישראלי.

לא ידעתי אם לבכות או לצחוק בראותי את הטפיחה העצמית של שר החוץ אביגדור ליברמן על השכם. אותו שר חוץ, שקרא תיגר על סכר אסואן ודיבר על חיסול שלטון חמאס כיעד, מברך היום את האפקטיביות של מערכת ההסברה הישראלית ואת שיקול הדעת הרחב שעמד ביסוד המבצע.

די לנו בחילוקי הדעות הפוליטיים בקרבנו. יש מחנות ויש מוליכים ויש אנשי תקשורת, והקונפליקטים ברורים. ספק אם אלה ניתנים לאיחוי, ובמצב דברים זה אין מקום למשחק התחפושות ולגלגולי העיניים.

ראש הממשלה, חיוור ולאה, מופיע בפני העם ומדבר על מטרות המבצע שהושגו. כאמן הסברה, הוא גם מונה את ההישגים אחד לאחד. בעוד הוא מדבר והשלושה מחמיאים זה לזה, ניתכות רקטות על הדרום הדואב ואנו מדברים על תחושת "ניצחון".

בעיניי, הסכם הפסקת האש הוא סביר והוא מבטא אמת עצובה על יחסי הכוחות בינינו ובין המרחב הערבי המשתנה. אבל מי שקורא במאות מאמרים תיגר על הגישה שאני מייצג, יושב עכשיו קפוץ שפתיים מול המקלדת ומפרסם מאמרים המשבחים את שיקול הדעת של מחוללי המבצע.

לבנימין נתניהו סיכוי גדול להיות ראש הממשלה הבא. אותו סיכוי היה לו גם ללא המבצע, כך שאיני סובר שהמבצע קידם אותו או הסיג אותו. המבצע, על תוצאותיו, אינו ניצחון לאיש, אלא לשכל הישר ולריאליזם הפוליטי, אשר לעגנו לו כל כך בשנים האחרונות בהבל פה של כותבי טורים ונואמי נאומים.

הממשלה ריכזה כוח אדיר לאפשרות של פעולה קרקעית, נוסף על המרחב האווירי. כניסה זו היתה התקווה הרטובה שתניע גלגלי מוטיבציה ואמונה של כוחות בימין הפוליטי. אך לא חשבתי ולו לרגע שהממשלה תממש את כוחה ואת יכולותיו של צה"ל ותכניס כוח קרקעי לעזה, כי אופציה כזאת אינה קיימת - לא לאומית ולא בינלאומית.

חבל ששר החוץ מנה בהישגי המבצע גם את השינוי התודעתי. שום שינוי בתודעה לא חל בקרב האוכלוסייה הישראלית. חלק ממנה שמח על הפסקת האש וחלק מצר על "ההזדמנות שהוחמצה", אבל שינוי תודעתי שלילי (מבחינת ישראל) פוקד את חמאס, את הפלשתינים ואת העולם הערבי בראשות מצרים, שם כבר מדליקים מדורות על ה"הישג" ומגדלים דורות על ה"ניצחון".

"אז מה עושים-" ישאל השואל, ואין תשובה קליטה, פשוטה ולא מורכבת. אנו מיעוט יהודי בקרב עולם ערבי שהכוח האיסלאמי מתעצם בתוכו. עלינו החובה ליצור אפשרות של חיים משותפים. אמירת ה"אין פרטנר" היא התחמקות ממאמץ מחשבתי ותודעתי. עלינו לזרוק החוצה את כל השבלונות הישנות ולחשוב אחרת. אבל זה לא יקרה היום או מחר. מדוע? כי מתקיימות בחירות.