זמן לייצב את כללי המשחק הדמוקרטיים

דווקא בימים קשים אלו נוצרה הזדמנות נדירה לתיקון כללי המשחק המקולקלים של הפוליטיקה הישראלית. אחד העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה הוא שלא משנים את כללי המשחק באמצע. ברור לכולנו שבספורט זה לא הוגן ואף מזיק כשמשנים את חוקי המשחק באמצע משחק או באמצע עונה.

אחרי ששחקן מהקבוצה היריבה קיבל כרטיס צהוב, לא יקבעו בכדורגל שמי שקיבל צהוב מורחק מהמגרש. אבל לא כשזה נוגע לפוליטיקה. במהלך השנים נוצרה שחיקה בעיקרון הזה בכנסת ישראל. מי שהיה לו רוב, חוקק חוקים ביחס לכללי המשחק, עד לרמה של חוקים אישיים. השאלה היתה אם זה טוב לנו עכשיו ולא אם אלו כללי משחק טובים למדינת ישראל להרבה משחקים.

התופעה הגיעה לשיאה בימים האחרונים. בליכוד הציעו לתקן את חוק יסוד: הכנסת, כך שיאפשר לח"כים לערוק ללא שום סנקציה. יהיה מי שיקרא לזה חוק עומר ינקלביץ'. בכחול לבן הציעו לתקן את חוק יסוד: הממשלה, כך שיקבע שמי שהואשם בפלילים לא יכול להיות ראש ממשלה. חוק נתניהו.

בליכוד חזרו ודיברו על חקיקת חוק צרפתי שייתן חסינות לראש ממשלה, אחרי שכבר הוגש נגדו כתב אישום. שלוש יוזמות אלו הן חקיקה אישית שמשנה את כללי המשחק באמצע המשחק. אף אחת מהיוזמות לא יכולה להשיג יותר מרוב קטן ומזדמן. המהלכים פסולים מבחינה חוקתית ומזיקים למדינת ישראל ולכל אזרחיה.

יש חלון הזדמנויות קטן כי כרגע, עדיין, לא לגמרי ברור איזה צד יצליח לממש את האיום שלו. אנחנו מאחורי מה שנקרא בעולם המשפטי־פילוסופי "מסך הבערות". לשני הצדדים הפוליטיים יש מה להפסיד. יש להם חוסר ודאות ביחס לאפשרות המימוש של האיומים ההדדיים. לכן יש סיכוי להביא אותם להסכמה בנושא כללי המשחק. אני לא מציע למישהו מהגושים לוותר על היוזמה שלו באופן חד־צדדי, זה לא יקרה, אלא בהסכמה עם הגוש השני. אם נגזר עלינו ללכת לבחירות רביעיות ראוי לעשות זאת אחרי שייצבנו את כללי המשחק.

הרעיון הוא פשוט, לאמץ חוק ברוח התיקון האחרון לחוקת ארצות הברית (התיקון ה־27) שקובע: "שום חוק המשנה את משכורותיהם של סנאטורים וחברי בית הנבחרים לא ייכנס לתוקף לפני קיום בחירות לחברי בית הנבחרים". החוק המוצע כאן יקבע ששום חוק שמשנה את כללי המשחק הפוליטיים הבסיסיים בישראל לא ייכנס לתוקף לפני הבחירות הבאות.

ההיגיון הוא שחוק כזה, ואלה שחוקקו אותו, יעמדו למבחן האזרחים הבוחרים לפני שייכנס לתוקף. "כללי המשחק" יכללו, בין השאר, חוקים הנוגעים לאופן ניהול הבחירות (למשל, התקנת מצלמות, שינוי אחוז החסימה), לפרישה מסיעות, להדחת חברי כנסת ולפסילתם, לחסינות חברי כנסת, שרים וראשי ממשלה.

אם הליכוד וכחול לבן יצטרפו, ניתן יהיה לגייס מפלגות נוספות לטובת החוק לרוב גדול, ליצור לו לגיטימציה ציבורית רחבה, ויהיה ראוי לשריין את החוק מפני ביטול ברמת שריון של 80-75 חברי כנסת. רמת שריון גבוהה תבטיח לכל אחד מהצדדים שהצד השני לא יפר את ההסכמה ויבטל את החוק ברוב רגיל כשתיווצר לו הזדמנות פוליטית רגעית (למשל אחרי הבחירות הבאות). הצעד הראשון המתבקש הוא להגיע בהקדם להסכמה מתוקשרת בין מנהיגי שתי המפלגות הגדולות כי יקדמו יחד חוק כזה.

גם אם המרכז־שמאל חושב שיש לו עכשיו רוב רגעי לתיקון חוק יסוד: הממשלה, אפשר לקוות שכחול לבן, שחרתה על דגלה לבסס את שלטון החוק והדמוקרטיה, תבין שזה טוב לה ולמדינת ישראל בטווח הארוך לקבע את כללי המשחק. עכשיו, כשלליכוד יש חשש שחוק פוסל נתניהו יעבור, הוא עשוי להסכים למה שלא היה מסכים לו בעבר, ויתור על האפשרות לחוקק חוק צרפתי עם תחולה מיידית. הציבור צריך להבהיר לנבחריו שכל ניסיון של אחד מן הצדדים לנצל רוב רגעי כדי לשנות את הכללים במהלך המשחק, יפגע בלגיטימציה של הדמוקרטיה בישראל ושל הצד שעושה את זה.

המצב שנוצר אחרי הבחירות השלישיות רק מחזק את ההבנה כי ראוי לקבוע את כללי המשחק הבסיסיים של הדמוקרטיה, בשלב ראשון, דרך חקיקת חוק יסוד החקיקה, ובהמשך באמצעות חוקה בהסכמה רחבה. החוקה תגדיר את סמכויות שלוש הרשויות, תהיה משוריינת מפני תיקונים אישיים ומזדמנים, תיצור לגיטימציה ציבורית לטווח ארוך לכללי המשחק ותתחיל תהליך של איחוי הפצעים בחברה הישראלית שרק העמיקו השבוע.

רון חריס הוא פרופסור להיסטוריה משפטית ודיקן לשעבר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב