מלחמת המגן שאליה יצאה ישראל זוכה לתמיכה נרחבת מצד מרבית מנהיגי העולם הנאור. עם זאת, המלחמה הוציאה מחוריהם גם אספסוף מוסת של מהגרים מהעולם הערבי והמוסלמי שאליהם חברו פעילי שמאל רדיקלי, ואלו שוטפים את רחובות הערים באירופה במצעדי שנאת יהודים, שכמותם לא ידעה היבשת מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה.
נוכח הסערה בעולם ממשיכות מרבית מדינות ערב לשמור על שתיקה רועמת. מנהיגי ערב התכנסו לוועידת פסגה בסעודיה לדון בנעשה בעזה, אך כרגיל, דבר לא יצא מהדיונים פרט לנאומים והצהרות ריקות. נשיאי איראן וטורקיה, שני קנאים אסלאמיים תומכי טרור, הם שנתנו את הטון גם שם. במקביל, אף מדינה ערבית לא ניתקה את יחסיה עם ישראל, וחלק ממדינות ערב אף מייחלות - לרוב בסתר - כי המערכה בעזה תסתיים בהכרעת חמאס.
לעולם הערבי ברור כי כל הישג לחמאס הוא הישג עבור איראן, שאותה תופסים הערבים כאיום על ביטחונן ויציבותן של מדינות ערב. כל הישג לחמאס הוא גם הישג לתנועות האחים המוסלמים, המהוות איום ליציבותם ולעצם קיומם של מרבית המשטרים בעולם הערבי.
מדינות ערב נתנו יד למהלך של נורמליזציה ושלום עם ישראל, משום שראו בה שותפה ראויה ובעלת ברית אמינה, ובעיקר בעלת עוצמה. עתה הן צופות בנו ובהתנהלותנו למול חמאס, ממתינות לראות אם ניתן לבטוח בנו או שמא טעות היתה בידן.
ברור שמדובר במנהיגים ובאליטות, אבל אלו אינם נותנים ל"רחוב הערבי", אותו אספסוף נחשל המבקש להשיב את האזור אל חשכת ימי הביניים, לנהל את ענייניהם. שהרי כל אחד יודע כי גם אותם אנאלפביתים מוסתים וצמאי דם המפגינים ברחובות צריכים מזון, מגורים ומקומות עבודה, ואת אלו יכול להבטיח רק השלום עם ישראל.
במפגן זה של איפוק ומתינות בעולם הערבי בולטות לשלילה קטאר וירדן.
באשר לקטאר - כל מילה מיותרת. היא שנייה לאיראן באחריות לטבח שביצע חמאס באזרחי ישראל, וחבל שיש עדיין בממשלת ישראל כאלו המחזיקים בקונספציה, בדיוק כמו זו לגבי חמאס, שקטאר היא כתובת לדיאלוג באשר לעתיד הרצועה.
ואילו באשר לירדן, הרי שהדו־פרצופיות הירדנית טבועה בדנ"א של הממלכה ושליטיה, וחוזרת אחורה עשרות בשנים. מחד, פניה המכוערות של ירדן, של מנהיגיה, ובהם גם המלך ואשתו הפלשתינית, המלכה רנייה; של אמצעי התקשורת ושל הרחוב שטוף השנאה. כל אלו שותים בצמא את המים שמספקת להם ישראל, מאירים את בתיהם בחשמל המופק מגז תוצרת ישראל, ואחר כך מדברים כאילו היו אחרון מרצחי חמאס.
מאידך, מקיימת ירדן מתחת לשולחן קשרים ביטחוניים הדוקים עם ישראל, וכוחות הביטחון שלה מגויסים לשמור על גבולנו המזרחי מפני טרור פלשתיני או איראני. מדובר בשיתוף פעולה ביטחוני המועיל לשני הצדדים - לישראל, אבל גם לירדן הניצבת נוכח אתגרים כלכליים ואיומים ביטחוניים מבית ומחוץ.
ברור שמדובר במנהיגים ובאליטות, אבל אלו אינם נותנים ל"רחוב הערבי", אותו אספסוף נחשל המבקש להשיב את האזור אל חשכת ימי הביניים, לנהל את ענייניהם
אפשר להתעלם ממה שאומרים הירדנים, אבל נכון יותר לסמן קווים אדומים למה שישראל מוכנה לספוג מהמלך, מהמלכה ומכל משרתיהם. וכשעיתון בולט בירדן כותב בכותרת ראשית "מה אחרי ישראל?", רמז לתקווה שישראל תימחק מהמפה - ובמדינה דיקטטורית כמו ירדן דברים לא נאמרים ללא אישור מגבוה - אפשר לתהות אם ברבת עמון החליט מישהו לדחוף את ישראל להשיב בשאלה "ומה אחרי ירדן?" - תזכורת כיצד הוקמה מדינה מלאכותית זו בידי הבריטים, על שטח שייעדו הבריטים לאוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל, בבחינת ירדן היא פלשתין.
בשורה התחתונה - בעולם הערבי מחכים ליום שאחרי המלחמה. במידה שישראל תשיג הכרעה ותצא מנצחת מהמערכה, יתחדש המסע לשלום עם העולם הערבי, גם עם סעודיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו