"זהו הלילה הקשה ביותר בעזה", צייצה אושיית רשת עזתית כבר באמצע השבוע, וצירפה סרטון קצר של ההפגזות. מאות ישראלים, לא רק מהצד הימני של המפה הפוליטית, הגיבו בתערובת של זעם ולעג: "זהו הלילה הקשה ביותר - בינתיים. חכו, חכו".
כבר עשרות שנים אנחנו רגילים לכך שבמקביל להתקפות על אויבינו בדרום, בצפון ובהרי המרכז, מתקיימות גם הפגנות רועשות בגנות המלחמה ובגנות הפגיעה הבלתי נמנעת בבלתי מעורבים.
היקף הזוועה שהתחוללה ב־7 באוקטובר, הפגיעה המחרידה והמכוונת באזרחים, הדאגה לשלום החטופים - כל אלו גרמו לרוב המוחלט של הציבור הישראלי להסכים עם אמירה חסרת תקדים: האזרחים בעזה הם כבר לא הבעיה שלנו.
קולות בולטים מאוד במרחב הישראלי הקפידו במשך שנים להנכיח את ה"דילמה" שבפעילות צבאית: הצורך להגן על ביטחון המדינה לצד הצורך להגן על צביונה המוסרי. לישראל אין זכות להגן על עצמה בכל מחיר, ומוטב שהיא תסכן את חייליה, ואפילו את אזרחיה, כדי להימנע מפגיעה באזרחי האויב.
הדיון הזה עלה ליאיר גולן בקריירה הצבאית שלו, העלה את איתמר בן גביר לגדולה (קצרה), והטענה בדבר עדיפות חיי האויב היתה מקובלת עד כדי כך שבני גנץ, האיש שכיוון את עצמו ללב־ליבו של המיינסטרים הישראלי, סיפר בשנת 2015 שבמהלך תקיפה של בית חולים במבצע צוק איתן "לא פגענו באזרחים, אבל סיכנו את חיילי גולני לשם כך". והנה, התברר לתדהמתנו שהניסיון לאחוז את החבל משני קצותיו - גם להילחם באויב וגם לדאוג לו - הופך את החבל לעניבת חנק.
גם מי שלא ממהרים להגיד ש"אין בעזה בלתי מעורבים", מבינים שהדאגה לבלתי מעורבים שלהם עלתה לנו במחיר הבלתי נסבל של חיי הבלתי מעורבים שלנו.
זה לא שלא אכפת לנו שימותו אזרחים חפים מפשע בצד השני - פשוט הבנו שהנטייה המוסרית הזו לא יכולה להיות המצפן שלנו יותר. היינו שמחים שכל הבלתי מעורבים שברצועת עזה, אם יש כאלה, יינצלו - אבל זה כבר לא התפקיד שלנו להציל אותם. מדינת ישראל לא דואגת לכל באי עולם - היא דואגת לאזרחי מדינת ישראל, וכן, אם יש בכך צורך - גם במחיר חייהם של אזרחי האויב.
זה לא רק שאין לנו אלטרנטיבה ביטחונית - אין לנו אלטרנטיבה מוסרית. מול האלימות הברברית של התוקפים, התברר לנו ש"דמותה המוסרית" של המדינה נמדדת לא בסיכולים ממוקדים, אלא בראש ובראשונה ביכולתה למנוע מתינוקות להישחט במיטותיהם.
המדינה היהודית לא תקריב את עצמה על הצלב כדי להימנע מלהפיל עוד בניין רב־קומות, ולא במקרה הקול הצלול והברור שעולה ממאות אלפי החיילים בשטחי הכינוס דורש "לקרוע להם את הצורה", "לשטח את עזה" ועל המגרש הריק לקיים מסיבת טבע ענקית.
השבוע פרסם פה ג'לאל בנא טור מרתק, שבו הסביר מדוע ההצעה להעביר את תושבי עזה למדינה ערבית אחרת אינה ריאלית בעיני העולם הערבי.
הטענה בדבר עדיפות חיי האויב היתה מקובלת עד כדי כך שבני גנץ, האיש שכיוון את עצמו ללב־ליבו של המיינסטרים הישראלי, סיפר בשנת 2015 שבמהלך תקיפה של בית חולים במבצע צוק איתן "לא פגענו באזרחים, אבל סיכנו את חיילי גולני לשם כך"
אין ספק בכך שישראל צריכה להכיר את סד הלחצים הערבי והפלשתיני, אבל גם צריך להיות ברור שעם כל הכבוד - זו לא הבעיה שלנו. הפלשתינים רוצים לשמור על גחלת "זכות השיבה"? מדינות ערב חוששות מאוכלוסייה נבערת ולא־יצרנית שתהיה נטל על הכלכלה? הדברים הללו לא מגבילים את ישראל מלפעול בהתאם לאינטרסים שלה.
הזוועה שאירעה בשמחת תורה טלטלה את כולנו, ושמטה את הקרקע מתחת לכמה וכמה תפיסות עולם. כולנו - כל השחקנים בדיון המדיני והביטחוני - נאלצים לבחון את המציאות מחדש בעיניים מפוכחות. בכל הקשור לשאלת מוסר המלחמה, משהו השתנה בנו. העיתונאי היהודי קורט טוכולסקי קבע בראשית שנות הנאציזם ש"ארץ לא נמדדת רק במעשיה, אלא גם במה שהיא מוכנה לשאת".
ישראל נאלצת להכריע, סוף־סוף, מה היא לא מוכנה לשאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו