אין קונספציות בעולם כלל

המילה "קונספציה" פלשה לפני יובל שנים למילון העברי, קנתה לה אחיזה בין דפיו והפכה חברה־מן־המניין. לא נמצא יורש לאליעזר בן־יהודה שילבישה באותיות עם צליל עברי.

מקובל לחשוב כי הכשילה את אגף המודיעין ב־1973, ועתה ב־2023 שוב עקצה את אמ"ן והשב"כ. נשכח מרבים כי הקונספציה גרמה לשלוש מעידות לאומיות, ולא רק לשתיים. ב־1967 קבע אמ"ן בראשות אהרן יריב כי לא צפויה מלחמה בעתיד הנראה לעין, והמציאות טפחה על פניו. אך מצהלות הניצחון במלחמת ששת הימים הבליעו את הכישלון שהתבסס על הקונספציה השגויה שפקדה את ישראל.

היא לא התקיימה במרחב המודיעיני כמילה בפני עצמה, אלא הגיעה אל שולחן מקבלי ההחלטות בתוספת צמד מילים - "בסבירות נמוכה" או גבוהה. בכל שלושת האירועים, ב־1967, ב־1973 וב־2023, נפסק כי סכנת המלחמה מצויה "בסבירות נמוכה".

מייד לאחר מלחמת כיפור הושלך המונח למגרש הגרוטאות. השימוש בו כמעט נאסר עד שמשה דיין מינה את האלוף שלמה גזית לראש אמ"ן, וזה, במפגשו הראשון עם גולדה, עצר את נשימתו ואמר לראשת הממשלה כי יחזור להשתמש ב"סבירות נמוכה", כי אין מונח יעיל מזה. היא הביטה בו, ושתקה.

ביסודו של דבר הקונספציה היא איסוף המידע המגיע מכל המקורות, ניתוחו וקביעת עמדה על פיו. מעין פסק דין. מעין החלטה שמקבל רופא על סמך תוצאות הבדיקה של החולה, שבגלל מגוון נתונים סותרים נאלץ להכריע באיזה מתחלואיו לטפל, תוך ידיעה כי יגרום בכך לדרדור במצבו בנושאי בריאות אחרים.

נכון שיש דרכים לצמצם באורח סטטיסטי את הטעות. המועצה הלאומית לביטחון הוקמה אחרי מלחמת יום כיפור כדי להתמודד עם תפיסות המוסד והשב"כ ואמ"ן, ובכן מה? הרי חמישה ימים לפני השבר בחזית עזה התבטא גם ראש המל"ל צחי הנגבי כי הסבירות למלחמה נמוכה מאוד. היתה לו קונספציה. אולי נגרר אחרי השב"כ ואמ"ן? ואם כן, מה התועלת במל"ל?

אף על פי כן, אין כנראה מדינה אחראית בעולם שאין לה קונספציה לגבי ביטחונה הלאומי ונושאים אחרים בעלי חשיבות. אמנם כלי ה"איפכא מסתברא" מגדילים את הסיכוי לפקפק בקונספציה כפי שגובשה על ידי ראשי מערכות הביטחון, אבל הם עלולים גם לחזק את המגמה השוללת את המסקנה הנכונה.

ייתכן שתפקיד האקדמיה הוא לנפק הגדרות למעמד הקונספציה בניהול מערכות מדיניות, אך נראה כי בלעדי הקונספציה אין משמעות לסיכום העמדה של הארגונים הממונים על גיבוש חוות הדעת הלאומית. רק שלעולם קיימת סכנה שהיא מתעתעת במחזיקים בה. למשל, לראש אמ"ן ב־1973 היתה קונספציה שכל עוד מצרים לא קיבלה ציוד סובייטי מסוים, אין היא יכולה לתקוף את ישראל. אך חשובה לא פחות היתה קונספציה אחרת: מאז 1970 אימצה גולדה מאיר את ההנחה שהוצעה לה, שלפיה אנואר סאדאת נהנתן ואינו איש מלחמות. כי היא רצתה לחמוק ממשא ומתן על עתיד סיני. הקונספציות התמזגו.

המועצה הלאומית לביטחון הוקמה אחרי מלחמת יום כיפור כדי להתמודד עם תפיסות המוסד והשב"כ ואמ"ן, ובכן מה? הרי חמישה ימים לפני השבר בחזית עזה התבטא גם ראש המל"ל צחי הנגבי כי הסבירות למלחמה נמוכה מאוד. היתה לו קונספציה

דוגמה בלתי ייחודית זו מותירה פתוחה את השאלה עד כמה הדרג המקצועי משפיע על ההכרעה של המדינאים? ובעיקר, עד כמה הפוליטיקאים משפיעים באורח מסוכן, אפילו בתת־מודע, על המסקנה של הדרג המקצועי־ביטחוני בבואו לסכם את המלצותיו?

האם ב־1973 חשו בארגוני המודיעין כי גולדה מאיר אינה מעוניינת במשא ומתן מדיני, והושפעו בסיכומם מנטייה מדינית לא מקצועית זו?

והאם ב־2023, העובדה שבנימין נתניהו היה מעוניין בשלטון חמאס בעזה כדי להימנע ממשא ומתן עם הפלשתינים ברמאללה השפיעה בתת־מודע על הקונספציה באמ"ן ובשב"כ ובמוסד, שאמנם התריעו מפני הידרדרות במצב, אבל התייחסו רק לחזית חיזבאללה ואיראן ופסחו על עזה?

ספק אם היסטוריונים יוכלו להשיב אי־פעם על תהיות אלה.