מורשת גולדה

היא היתה אחת משתי הנשים היחידות בין 37 חותמי מגילת העצמאות. היא היתה השרה הראשונה בישראל. היא הניחה את היסודות למשפט העבודה. האישה הראשונה והיחידה בראשות הממשלה שלנו, ובין הנשים הראשונות בעולם בתפקיד זה. אבל אם תשאלו את האדם ברחוב מי זאת גולדה - רוב הסיכויים הם שהתשובה תהיה "רשת גלידריות" או "הסרט עם הלן מירן".

אכן, גולדה מאיר נשאה באחריות העליונה למחדל הנורא של מלחמת יום כיפור, ושילמה בצדק מחיר פוליטי ואישי כבד ביותר. אך האם הדבר מצדיק את העובדה שזכרה כמעט הושכח? שאין שום מרכז לאומי הנושא את שמה? שהרחובות המנציחים את שמה אינם מרכזיים? שאין חוק הדואג לה, כמו לראשי ממשלה אחרים? כשכיהנתי כחברת כנסת, ניסיתי ללא הצלחה לתקן את המעוות.

אפשר וצריך לדבר על פריצת דרך נשית לצמרת של עולם גברי, ועל מחיר האפליה שנשים רבות נאלצות לשלם עד היום. על זכויות היסוד שהבטיחה לפני יותר מ־70 שנה, בחוק שעות עבודה ומנוחה ובחוק עבודת נשים. על המאבקים לחילוצה של ישראל הנצורה מהבידוד הבינלאומי, שאותם ניהלה כשרת החוץ. על היכולת להבטיח אינטרסים לאומיים חיוניים גם מול מעצמות־על, כפי שעשתה כראשת הממשלה.

כשמדברים על גולדה ועל מלחמת יום כיפור, חייבים לזכור שמי שנשאה באחריות למחדל, היתה גם מי שעמידתה האיתנה הובילה את צה"ל לניצחון צבאי שמעטים כמותו נרשמו בהיסטוריה המודרנית. מהפתעה מוחלטת ומתחושת ייאוש גמורה, לפאתי דמשק ולכיתור ארמייה מצרית. ולאחר מכן - לתחילתם של הסדרי הביניים, שסללו את הדרך להסכם השלום עם מצרים וששומרים עד היום על השקט בגבול עם סוריה.

גולדה - שנולדה בקייב, שבגיל ארבע חוותה פוגרום נגד משפחות יהודיות והיגרה עם משפחתה למילווקי, שהעדיפה את חיי העמל בישראל על פני הנוחות בארה"ב - הונעה מתודעה היסטורית עמוקה ומתחושת זהות לאומית־יהודית שנצרבה בתוכה.

כך כתבה בספר זיכרונותיה, "חיי", והדברים נותרו נכונים גם עם שינוי חלק מהנסיבות לאורך השנים: "גם דור הצברים הזה יחתור, ייאבק, יעשה שגיאות וישיג הישגים. כמונו, גם הם מסורים בלב ובנפש לפיתוחה ולביטחונה של מדינת ישראל ולחלום של חברה צודקת כאן... אין זה רק עניין של קיום מצוות ומנהגים דתיים. בעיניי, להיות יהודי פירושו פירושו גאווה על השתייכות לעם ששמר על זהותו הנבדלת במשך יותר מ־2,000 שנה, עם כל העינויים והכאב שנגרמו לו. אינני יודעת אילו צורות ילבשו מנהגי היהדות בעתיד... אבל אני יודעת שישראל אינה סתם ארץ קטנה ונצורה, שבה 3 מיליוני בני אדם מתאמצים קשה להחזיק מעמד".

"גם דור הצברים הזה יחתור, ייאבק, יעשה שגיאות וישיג הישגים. כמונו, גם הם מסורים בלב ובנפש לפיתוחה ולביטחונה של מדינת ישראל ולחלום של חברה צודקת כאן... אין זה רק עניין של קיום מצוות ומנהגים דתיים"

השנים חלפו, ואותם 3 המיליונים שחיו בארץ קטנה ונצורה והתאמצו מאוד להחזיק מעמד מונים היום כמעט 10 מיליון תושבים, החיים במדינה משגשגת שהישגיה עולים על כל דמיון. ומנגד, ואולי דווקא בגלל ההישגים חסרי התקדים, הסטנו את הדגש מאחריותנו ההיסטורית כיהודים, כמו גם מחובתו של דורנו - גם כלפי דורות העבר וגם כלפי הדורות הבאים - לשמור מכל משמר על קיומה של מדינה, שבה יוכלו יהודים לחיות לא בחסד ולא במיעוט.

החודשים הקשים העוברים עלינו מחייבים לשוב אל דבריה אלה של גולדה. ימים של מחלוקת שזורעת שנאה ופירוד ושמערערת את יסודות קיומנו כאן מחייבים הקשבה והבנת הצדדים כולם, כי העמקת המחלוקת עלולה לפגוע בחזון של מדינה שבה חיים יהודים לא בחסד ולא במיעוט. האחריות ההיסטורית לשימורו של היעד שבני דורה של גולדה הגשימו ושאנו נולדנו לתוכו, מחייבת את כולנו - ללא הבדל דעה או מחנה.

משימת דורנו היא למצוא דרך להוביל שיח מכבד מול כל מחלוקת, גם ובעיקר כשהיא מנוגדת לדעותינו, עכשיו יותר מאי־פעם.