באוסלו נרצח פתרון שתי המדינות

השבוע לפני 30 שנה נחתם על מדשאות הבית הלבן הסכם אוסלו, שנועד להביא לפתרון סכסוך הדמים בינינו לבין הפלשתינים. אלא שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, ובפועל הרחיק ההסכם את השלום ואולי אף הפך אותו ליעד שאינו בר השגה.

באחד מרגעי השיא של האינתיפאדה השנייה התגאה מוחמד דחלאן, איש הרשות הפלשתינית, הידוע עד היום בקשריו הטובים עם ישראל, בהישגים שהעניק הסכם אוסלו לפלשתינים. לדבריו, באינתיפאדה הראשונה היה מספר הנפגעים הישראלים נמוך, ולעומת זאת במהלך האינתיפאדה השנייה הוא זינק כמעט פי עשרה ליותר מ־1,200 הרוגים. זאת, לדבריו, הודות להסכם אוסלו שהעניק לפלשתינים מרחב פעולה בטוח - לאימונים, להתחמשות ולהיערכות לפעולות הטרור.

הסכם אוסלו בא בשעתו הקשה של אש"ף, שעה שהארגון היה מוטל על הקרשים, מצוי בבידוד אזורי ובינלאומי. הארגון הלך ואיבד את אחיזתו בשטחים, והאינתיפאדה הראשונה שעליה השליך את יהבו היתה בדעיכה.

מבחינת הפלשתינים מדובר היה בהסכם שכל יעדו להציל את אש"ף, ומשום כך הוא נתפר למידותיהם של ראשי אש"ף שישבו אז בתוניס, והיה רחוק מלענות לציפיות ולצרכים של האוכלוסייה הפלשתינית באיו"ש. צריך להודות כי הימים הטובים שידעו הפלשתינים היו דווקא בשנים שלאחר מלחמת ששת ימים, עת הוסרו המחסומים ונפתחו הגבולות, ותושבי איו"ש ועזה השתלבו במרקם החיים הישראלי, ולכל הפחות במשק ובשוק העבודה.

שורש הבעיה בהסכם היה ההנחה של החותמים עליו מהצד הישראלי כי הסכסוך עם הפלשתינים הוא עוד סכסוך גבול דוגמת זה שהיה לנו עם מצרים, שבו חלוקים שני הצדדים על כברת אדמה המצויה לגבולם, ולפיכך נדרשת פשרה טריטוריאלית כדי ליישב את הסכסוך. בפועל, מדובר בסכסוך קיומי שבו נאבקים שני הצדדים על ארץ ישראל כולה, וספק אם ההנהגות הפלשתינית, וכיום גם זו הישראלית, רוצות או יכולות בכלל לקבל את ההחלטות המתחייבות כדי להביא לפתרון סכסוך שכזה.

טעות נוספת היתה האמונה הנאיבית כי אם יניחו לפלשתינים ולישראלים לחיות זה לצד זה, ובעצם זה בתוך זה, במהלך שנות אוסלו - הם יתגברו על משקעי העבר וירכשו ביטחון ואמון זה בזה. בפועל הביא הדבר להפך הגמור, ולא לחינם כלל ברזל בפתרון סכסוכים הוא שחומות גבוהות, המפרידות בין הניצים ומעניקות ביטחון, הן הערובה ליחסי שכנות טובה.

ראוי להתמקד בניהול הסכסוך, ולא במאמץ להביא לפתרונו. שהרי מאמץ כזה דינו להיכשל והוא רק יעורר ציפיות שתתבדינה ותובלנה לאלימות ולטרור

הסכם אוסלו חיסל במחי יד את אחד מהישגיו הגדולים של דוד בן־גוריון במהלך מלחמת העצמאות. בן־גוריון הצליח, בעצה אחת עם עבדאללה מלך ירדן, לקבור את התנועה הלאומית הפלשתינית שבה ראו ירדן וישראל איום קיומי עבורן. במהלך השנים שבה הלאומיות הפלשתינית והרימה ראש, אבל בהסכם אוסלו, שנחתם מאחורי גבה של ירדן, שדרגה ישראל את אש"ף למעמד של כמעט מדינה.

אבל מה שחשוב הוא לא רק מה היה אלא מה יש לעשות מכאן ולהבא.

הסכם אוסלו נועד להביא, גם אם החותמים עליו לא יודו בכך, לכינון שתי מדינות - ישראל ולצידה מדינה פלשתינית. קריסת תהליך אוסלו מלמדת שפתרון שכזה כבר אינו מעשי. משום כך ראוי להתמקד בניהול הסכסוך, ולא במאמץ להביא לפתרונו. שהרי מאמץ כזה דינו להיכשל והוא רק יעורר ציפיות שתתבדינה ותובלנה לאלימות ולטרור.

ועדיין, ראוי שנשאל את עצמנו אם המצב הקיים - שכנראה עתיד להימשך עוד שנים ארוכות - משרת אותנו, ואם אנו יכולים לשאת במחירו. מחד, דימום בלתי פוסק וטרור, וגם שליטה בעקיפין במיליוני פלשתינים; מאידך, יכולתנו להוסיף ולהיאחז ולתקוע יתד באיו"ש. ואם התשובה שלילית, הרי שעל ישראל לחשוב מחוץ לקופסה ולחפש אחר פתרון ריאלי, ולא ללכת שבי אחר הזיות משיחיות, פתרון שיבטיח את ביטחונה ואת אחיזתה בשטחים החיוניים וגם יקרים לה.