אהוב יקר, כמה זה עולה

במסגרת יוזמה של מפלגת הציונות הדתית לקיים "שיח אחים", הגיע בשבוע שעבר ח"כ צבי סוכות לכיכר הבימה בעיר תל אביב, אך זכה לקבלת פנים שאינה מלבבת.

סוכות תיאר: "פעם שלישית שאני מגיע לניסיונות שיח בתל אביב. עד היום התנהלו שיחות עומק מכובדות. היום, לצערי, חווינו אלימות קשה, בצעקות של מגפונים וזמבורות לתוך האוזן, יריקות, דחיפות, חסימה פיזית של כל מי שכן ניסה לגשת ולדבר. בושה. בושה. בושה".

אלימות היא דבר פסול בכל מקרה ובכל מצב, אך יש לבחון את התופעה, שבה מחוות הפיוס והושטת היד להידברות מגיעות כמעט תמיד רק מהצד הדתי־אמוני של המפה הפוליטית. נדמה שהציונות הדתית נטלה בעלות על האירוע. הם מגישים למוחים אוכל ושתייה, מקימים דוכני פיוס, אך במקרים רבים מאוד נתקלים בדחייה אלימה וכועסת: מתנגדי הרפורמה המשפטית שאומרים להם - "לא אחים אנחנו".

האם הם מציגים אנושיות נעלה ונשגבת יותר? לא בטוח.

אם מביטים בשורש הדברים, ניתן לראות כי הושטת היד התמידית של הצד האמוני מגיעה מליברליזם דתי הנובע מציווי אלוקי של "ואהבת לרעך", "לא תשנא את אחיך בלבבך". אהבה שבשורה התחתונה לא עולה להם כלום.

בכל מה שקשור לערכים ולעקרונות שהם מאמינים בהם ושאותם הם מבקשים לקדם, שם לא יכולה מבחינתם להיות פשרה.

כשמפגין תל־אביבי רואה מולו את סוכות וחבריו מגישים כריך ומים, הוא עשוי לחוש התנשאות מצידם במקרה הטוב, או ניסיון לשכנע אותו בצדקת הצד השני במקרה הפחות טוב. כלומר, לא להכיל ולוותר - אלא להוריד חומות התנגדות. המפגין יכול לסבול צמא אך לא את ביטול עילת הסבירות, שלשיטתו תביא לדיקטטורה, או את שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. ח"כ סוכות, שמלין על כך שלא חיבקו אותו, מקדם לשיטתם ערכים שפוגעים בהם. סוכות, שהיה יעד שב״כ, נעצר בעבר בחשד לשריפת מסגד, והורחק לחצי שנה מהשטחים כי הטריד את מפקד פיקוד מרכז.

בדרך כלל בענייני דת הצד החילוני הוא זה שיוותר, יבוא לקראת ויתפשר, כי לצד הדתי פשוט אסור על פי התורה, בין שזה בענייני תחב"צ בשבת ובין שמדובר בהפרדה, צניעות, שירת נשים, חמץ. כך הדמוקרטיה היא ציפור נפשם של החילונים - מבחינתם ולשיטתם, זה כמו המרת דת ועיקר העיקרים, ואסור להם בשום אופן להיות נחמדים. בדיוק כמו שאדם דתי לא יגיב בנחמדות מול מי שינסה לשדל אותו לאכול חזיר. כל צד מוותר היכן שלא כואב לו.

בשורה התחתונה: כולם מדברים אהבה שאינה עולה להם מאום. איך אמרה שוש פוליאקוב השבוע? "אני בעד דו־קיום, אבל לא עם החרדים". דו־קיום עם פלשתינים לא עולה לה מאום ולא ישנה את אורחות חייה. דו־קיום עם חרדים יאלץ אותה לוותר. להצטופף.

כולם מדברים על אהבה נוחה, כאשר רוממות הליברליזם בגרונם וחרב השנאה בידם. מחוות פיוס תהיינה אמיתיות כאשר תספרו לצד השני איך ועל מה אתם מוותרים עבורם.