על הנייר, דהיינו על פי כותרות העיתונים, הסכם שלום בין ישראל לבין סעודיה הוא כבר עובדה מוגמרת, הגם שבפועל, בשטח עצמו, העניינים עודם יגעים. אמת, רכבת השלום כבר עזבה את התחנה בריאד, אבל עד שנזכה לעלות עליה - האמריקנים והסעודים עוד יוציאו לנו את הנשמה.
השלום הישראלי־סעודי לא טורד את מנוחתו של איש במזרח התיכון. שליטי ערב אמנם מביטים בהסתייגות, ובעיקר בחשש, על חלק ממהלכיה של ממשלת ישראל, ובעיקר על חלק מחבריה - אבל איש מהם לא כופר בעיקר ולא מטיל ספק בהכרח ליישב את הסכסוך עם ישראל ולכונן עימה יחסי שלום.
היחידים שלא נוטלים חלק בשמחה הם הפלשתינים. מבחינת חמאס, הדבר לא מעלה או מוריד. משלחת של הארגון אמנם ביקרה בסעודיה באפריל האחרון, לאחר נתק מוחלט ואף חרם סעודי על הארגון שנמשך כמעט שני עשורים, אבל חמאס בחר בחירה אסטרטגית באיראן כשותפה, ואף כבעלת ברית. ובכל מקרה, הסכם שלום ישראלי־סעודי נעדר רלוונטיות ל"מדינת עזה", שבה ממקדת עצמה כיום הנהגת הארגון.
אבל הרשות הפלשתינית היא עניין אחר. הרי זו תלויה לקיומה ברצונן הטוב של ישראל וארה"ב, ובעקיפין גם בנכונותן של מדינות ערב לפעול למענה בירושלים ובוושינגטון.
אין ספק שהרשות נתונה תחת לחץ, ובצר לו הרחיק אבו מאזן בסוף יולי עד לאל־עלמיין שבמדבר המערבי כדי להיפגש בחסות מצרית עם משלחת של חמאס, ושב ופגש במנהיגי חמאס גם באנקרה, אצל הנשיא הטורקי ארדואן. בפגישות אלו הוא שב והפריח את רעיון כינונה של ממשלת אחדות פלשתינית, כמי שתסייע בידיו לבלום את הסחף הסעודי. ועם זאת, גם הוא יודע שמדובר באחדות בין התליין (חמאס) לבין התלוי (הנהגת הרשות, שאותה מבקש חמאס לתלות על עץ גבוה ברמאללה).
אבו מאזן פקד גם את רבת עמון, שאף לה יש מה להפסיד במקרה של הסכם ישראלי־סעודי. ירדן עלולה למצוא עצמה בצבת של שלום, בין סעודיה לישראל, ולעמוד בפני לחץ ליטול חלק משמעותי יותר בפרויקטים של שיתוף פעולה אזורי שהם לטובת הממלכה ואזרחיה, אבל לא בהכרח לטובת הרחוב הירדני. אבל מה שחשוב יותר הוא החשש של ירדן פן תפסיד את מעמדה בהר הבית לסעודים, "שומרי המקומות הקדושים" לאסלאם.
כל זה קורה שעה שהרשות הפלשתינית מצויה באחת מהשעות הקשות שידעה. לא מדובר רק באובדן התמיכה שמעולם לא היתה לה ברחוב הפלשתיני, וגם לא בקולות הנשמעים בקרב ממשלת ישראל להביא למיטוטה. מדובר בקרבות הירושה העלולים לפורר את מה שעוד נותר ממנה.
אמת, העידן שאחרי אבו מאזן עדיין לא החל באופן רשמי - הרי המנהיג הקשיש בן ה־88 עודו עימנו - אבל המאבק לקראת היום שאחרי כבר מצוי בעיצומו.
מה שמעניין כיום את אבו מאזן זה המורשת שיותיר אחריו, ובהיעדר כל סיכוי להתקדמות בתהליך השלום - חשוב לו להיזכר כמי ש"לא ויתר", ולא זהה מילימטר מהעמדות הפלשתיניות הידועות והמוכרות. ועם זאת, הוא מצהיר כי נותר מחויב לתהליך השלום, ובקרב היורשים הפוטנציאליים יש מי שבונים על הגיבוי הישראלי, ושפועלים לשמר את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. משום כך מוסיפה מערכת הביטחון בישראל להגן על הרשות, ולראות בהמשך קיומה אינטרס ישראלי. אבל יש בקרב הנאבקים על הכתר גם מי שבונים על הקלף של המאבק וההקצנה כמה שייטיב לשרת אותם ביום פקודה.
כך או כך, מדובר בסופו של דבר בקרב מאסף. הרי הסכם ישראלי־סעודי עלול להיות המסמר האחרון בארון המתים של הסוגיה הפלשתינית ולהחזיר אותה מאה שנים אחורה, אל נקודת ההתחלה, עת מדובר היה בשאלת עתידם של תושביה הערבים של ארץ ישראל, ולא בסוגיה שעניינה מאבק לאומי פלשתיני להגדרה עצמית ולמולדת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו