כמה בעלי מסעדות ושפים בתל אביב הודיעו שיפתחו את המסעדות בערב ט' באב, כחלק מהמחאה. הצעד החילוני־קנאי הזה מוביל אותי לחשוב שמי שאשם באמת בקרע בעם הוא בכלל יוסף חיים ברנר, זיכרונו לברכה.
ברנר היה ממניחי היסודות של החילוניות הישראלית. אף שנרצח הרבה לפני קום המדינה, בפרעות תרפ"א, סוג החילוניות שברנר הטיף לו ניצח - ניצחון שספק גדול אם הוא עצמו היה גאה בו - והניצחון הזה סלל את הדרך לאובדן של אתוס משותף בן אלפי שנים.
ברנר היה אפיקורס קנאי שהאמין שהאלים מתו ושאיתם צריכות למות גם הדתות. כך הוא מנסח את זה: "הטרם נדע, כי מתו, מתו האלים, כל האלים? כן, מתו בשבילנו, מתו לעולמים, ואיתם גם חוקיהם, פקודיהם ומצוותיהם המעשיות".
ה"מוות של אלוהים" בעידן המודרני הטיל על ברנר ועל בני דורו משימה בקנה מידה חז"לי: חז"ל עיצבו את היהדות כך שתשרוד בעידן שאין בו ריבונות ובית מקדש. הדור של ברנר היה אמור לעצב את היהדות בעידן שבו אין אלוהים. אבל ברנר בז לעיסוק ב"שאלת היהדות". הוא האמין שהציונות כבר תייצר באופן טבעי את היהדות החופשית: "כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם, זאת היא היהדות. העיקר הוא לבקש בכול את היהודים תחילה - סוף היהדות לבוא. אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים - כבר תהיה ממילא איזו יהדות. או כל מה שיהיה - יהדות יקרא לו"...
אלא שגם לברנר היו ספקות בקשר לצדקת הרעיון הזה. הוא היה מודאג, למשל, מההתבטלות המוחלטת של היהדות הציונית בפני המרקסיזם: "אני יושב ומהרהר: כן, קרל (מרקס) אמת ותורתו אמת... ואולם... מנדלי מוכר ספרים למי יינתן?" - כלומר, ברנר לא רצה לראות את התרבות היהודית מתבטלת לחלוטין בפני הרעיונות שמגיעים מהמזרח (אז), או מהמערב (היום). הוא פשוט לא האמין שזה יכול לקרות:
"אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹרס - אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים... ספרותנו העברית, אף על פי שענפיה מועטים - הנה שורשיה מרובים. שורשי ספרות זו - אל לנו לשכוח!".
מצחיק להגיד את זה על אדם כל כך חף מאמונה ומפוכח, אבל ברנר היה תמים. הוא חשב שארון הספרים היהודי צרוב בדנ"א שלנו ולעולם יטעין את חיינו במשמעות. הוא טעה. מי ששאף לקיומה של "יהדות חופשית" היה צריך לנסות לעצב אותה: עם אלוהים או בלעדיו, משהו ביהדות עובד. משהו בה שומר על מוסד המשפחה, למשל, באופן טוב יותר ממה שאנחנו רואים באירופה, שמתמודדת עם שיעור ילודה נמוך. משהו בה מתייחס לסביבה טוב יותר ממה שאנחנו רואים באמריקה, שמציפה את העולם באריזות ריקות של "אמזון".
על מה מזה החילונים ישמרו, ואיך? איך מייצרים מסורת ליהדות החדשה ונטולת האלוהים? ברנר השאיר את כל זה ליד המקרה, ושלושה דורות אחר כך - ספק אם אפשר לכנות את מה שקורה ברחובותינו "שנאת אחים", מפני שלאחים יש לפחות סיפור משפחתי משותף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו