מי צריך תקשורת דמוקרטית?

מה תפקיד התקשורת במדינה דמוקרטית? מה מבדל תקשורת דמוקרטית מתקשורת במדינה דיקטטורית? לגבי דיקטטורה התשובה היא פשוטה, תפקיד התקשורת בדיקטטורה הוא להעביר את רצון השליט לנתינים. במדינות דיקטטוריות חדשות עוסקות בדיווחים על יבולים חקלאיים בקולחוזים נידחים, בצילומי תדמית ממפעל טרקטורים חדש, בשידור מצעדים צבאיים, וכמובן בסרטי נוסטלגיה מזויפת.

שידורים מארצות דיקטטוריות מעלים אצלנו גיחוך. מי שלא מודע לז'אנר, מוזמן לחפש ביוטיוב שידורים מצפון קוריאה. אך כל כמה ששידורי טלוויזיה ורדיו בבריה"מ של אז או ברוסיה או בצפון קוריאה או באיראן של היום נראים מגוחכים, כלפי פנים הם יעילים במיוחד.

לא לחינם בחזית המלחמה בבריה"מ עמדו תחנות רדיו כמו "קול אירופה החופשית" ו"קול אמריקה". הדרך לשבירת המונופול של המפלגה הקומוניסטית על מוחותיהם של הנתינים בבריה"מ עברה דרך מקלטי AM קטנים. אמי סיפרה לי כבר לפני שנים על ילדותה בבריה"מ, איך נצמדו למקלטי הרדיו בזמן מלחמת ששת הימים כדי לקבל מעט חדשות טובות על הניצחון הגדול של היהודים הקטנים על אויביהם המקיפים אותם. לולא רדיו קול אירופה ברוסית, היו היא וחבריה היהודים בוודאי נאלצים להאמין לתעמולה הסובייטית הממלכתית. ללא רדיו חופשי מהמערב, התנועה הציונית המחתרתית בבריה"מ לא היתה קמה ומתעצמת, ולא הייתי כאן איתכם.

לפיכך תפקיד התקשורת במדינה דמוקרטית אינו לשדר לנתינים את רצון השליט, אלא לשדר לנבחרי הציבור את רצונות הבוחרים. בעוד הרדיו והטלויזיה הסובייטיים שידרו לנתינים את תפוקות החיטה (המזויפות), שידר הרדיו החופשי של אירופה את המסר הברור לשליטי בריה"מ: שלח את עמי.

הרדיו והטלוויזיה בישראל הוקמו על ידי בן־גוריון לפי המודל הסובייטי: אבא אבן נואם באו"ם, פרה שנולדה בקיבוץ מעלה גירה, ומפעל טקסטיל בשדרות הוכרז כיעיל ביותר בעולם. ללא ביקורת, תחקיר או תחרות, ובעיקר ללא קול העם. עם המהפך ותחילת הדמוקרטיזציה ב־1977 לא החל תהליך של תחרות והוגנות בתקשורת הישראלית. אמנם נוצרו ערוצים מתחרים בתחילת שנות ה־90, אך הם היו כפופים לפקידים במועצות שידור, ושידורי החדשות נותרו תחת רגולציה כבדה. הרדיו הארצי נותר בשליטת הפקידים בגלי צה"ל וברשות השידור. 46 שנה מאז המהפך, מקבל העם תקשורת חופשית בערוץ אחד בלבד ובתחנת רדיו אזורי אחת, וגם אלה מותקפים מדי יום על ידי פקידים, פוליטרוקים ואקטיביסטים.

את נזקי קרטל התקשורת שנוצר אנחנו רואים בשיח על הרפורמה, שבו תקשורת מגויסת מסרבת לעמת את נציגי הצדדים עם עובדות, מסרבת לשאול שאלות ולייצר שיח, ורק רודפת אחר רייטינג בדמות תמונות מהפגנות ופרשנים צעקנים.

למצב בישראל אין אח ורע בעולם הדמוקרטי. במדד חופש התקשורת ישראל מצויה עשרות מקומות מתחת למדינות כמו פולין או הונגריה. כאן נכנסת הרפורמה החשובה של קרעי, שמצמצמת את הרגולציה, מפסיקה התערבות בתכנים, צורך ברישיונות, התניות ועלויות עודפות בשידורי עידן+, מאמצת טכנולוגיות חדשות, ופותחת ארכיונים לשימוש חופשי ואת שידורי הרדיו הארציים לתחרות.

פתיחת התקשורת לתחרות היא למעשה דמוקרטיזציה שלה. מה שעשו מדינות דמוקרטיות בעולם לפני עשורים, ומדינות דיקטטוריות לא יעשו לעולם, ייעשה בישראל.

דמוקרטיה היא ההפך מצנזורה ומשליטה של פקידים בתכנים, אינה דורשת רישיונות לשידור חדשות, ואינה מטילה חובות צייתנות על עיתונאים. דמוקרטיה מפרקת קרטלי תקשורת וחדשות. אם האנשים הצועקים ד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה ברחובות היו נאמנים למסרים שלהם, הם היו מברכים על הרפורמה בתקשורת, ולא מתנגדים לה.