בשבוע שעבר שב צה"ל אל מחנה הפליטים בג'נין, שני עשורים לאחר שהשתלט עליו בקרב דמים במהלך מבצע חומת מגן באפריל 2002.
בקרב ההוא נהרגו 23 מלוחמי צה"ל ועוד 57 נפצעו, חלקם באורח קשה. החשש מפגיעה בחיי אזרחים גבה מחיר כבד מהחיילים שלחמו במחנה, אבל לא חסך מישראל ביקורת חריפה כדי האשמות בדבר טבח כביכול שביצע צה"ל בתושבי מחנה הפליטים.
מבצע חומת מגן לא הביא למיגור הטרור, אבל הוא שינה באופן משמעותי את כללי המשחק במאבק בו, שכן בעקבותיו החלה ישראל לפעול גם בתוככי המרחב שבשליטת הרשות הפלשתינית שאליו נמנעה עד אז מלהיכנס. בכך נופצה חומת החסינות שאפשרה לארגוני הטרור להפוך את איו"ש לחממת טרור, שממנה הוציאו אל הפועל פיגועי התאבדות קטלניים בשטח ישראל.
במבצע בית וגן איבד צה"ל לוחם, את רס"ל דוד יהודה יצחק, אבל כוחותינו יצאו את ג'נין לאחר שרשמו הישגים מבצעיים שיחלישו את חוליות הטרור הפועלות באזור ויקשו עליהן להמשיך ולבצע פיגועים. הפעלה זהירה ומדודה של הכוחות מנעה נפגעים בקרב האוכלוסייה האזרחית, דבר שאפשר לצה"ל חופש פעולה כמעט מוחלט בלא לחץ וביקורת בזירה הבינלאומית.
אפילו העולם הערבי נותר מתבונן מהצד במתרחש, ולמעט הצהרות גינוי מן השפה ולחוץ נותרו יחסי ישראל ומדינות ערב יציבים כשהיו.
אבל השאלה היא כמובן מה יקרה ביום שאחרי. הרי הטרור לובש צורה ופושט צורה, ואת פיגועי המתאבדים של טרם מבצע חומת מגן החליפו כיום מפגעים בודדים או פיגועי ירי, שאותם קשה יותר למנוע. המבצע של השבוע שעבר, מבצע בית וגן, יביא מן הסתם לרגיעה מקומית וזמנית, שכן יש בו ובפעילות השוטפת של צה"ל באיו"ש כדי לשלול יכולות ואמצעים מהמפגעים, לחסל תאי טרור ואת אלו העומדים בראשם ומכווינים את פעולתם, אבל אין בו כדי לייבש את ביצת הטרור או להחליש את המוטיבציה לפגע בנו.
תזכורת כואבת לכך קיבלנו עוד במהלך המבצע, עת מפגע בודד, נטול שיוך ארגוני, ביצע פיגוע דריסה ברמת החייל בלב תל אביב.
בשטח עצמו אנו עדים לשקיעתה של הרשות הפלשתינית, המתקשה לקיים משילות ביהודה ושומרון. על עזה היא ויתרה זה מכבר, ודומה שאף ישראל השלימה עם קיומה של מדינת חמאס ברצועה.
קריסת הרשות תחייב את ישראל להעמיק את פעילותה ואת אחיזתה בשטח, וכך אנו עלולים למצוא עצמנו למול מעגל של סבבי אלימות ומבצעים צבאיים מדי כמה שבועות, בדיוק כמו מצבנו למול רצועת עזה.
מבצעים צבאיים הם כמו אקמול או פלסטר - המורידים לזמן־מה את החום ואת מפלס הטרור אבל אין בהם כדי לטפל טיפול שורש בבעיה שמהותה מדינית: העמימות שמשדרת ישראל בכל האמור בעתיד אזור יהודה ושומרון ובעתידם של תושביו.
עמימות זו מולידה מציאות בלתי אפשרית, שבה הרשות הפלשתינית הולכת והופכת לגווייה מהלכת, נעדרת השפעה אמיתית על המצב בשטח, ואילו ישראל בוחרת לעמוד מהצד.
אמת, עמימות זו שירתה את ישראל לאורך שנים, שכן אפשרה לה לבסס את אחיזתה בשטח בלא לעורר שדים מרבצם בתוככי ישראל, בעולם הערבי ובזירה הבינלאומית. אבל אולי הגיע הרגע לשקול את ההיגיון שבשימור עמימות זו, שהרי ממילא ממשלת ישראל הנוכחית אינה מסתירה את כוונתה להביא למיטוט הרשות הפלשתינית ולסיפוחו של השטח למדינת ישראל.
נראה שהעולם כבר משלים עם העובדה שחלף זמנו של פתרון שתי המדינות, ושישראל היא שתשלוט בשטח. אפשר שגם הפלשתינים החיים במרחב זה יקבלו מצב שכזה, גם אם לא בהתלהבות. אפשר, אפוא, שהשקט באזור טמון דווקא בקבלת החלטה ברורה בישראל באשר לעתיד האזור, ולא בעוד מבצע צבאי, מוצלח ככל שיהיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו