מבצע צבאי בצפון השומרון הוא כנראה שאלה של זמן, לאו דווקא בשל שיקולים מבצעיים של גורמי הביטחון, אלא בשל הלחץ הציבורי על הממשלה, שבפניו היא מתקשה לעמוד.
במהלכו של מבצע כזה ישתלט צה"ל על כפרים ועל עיירות במרחב, ואולי אף על העיר ג'נין, ילכוד מספר גדול של מבוקשים, יחסל פעילי טרור בולטים באזור ויתפוס אמצעי לחימה. אבל בהיעדר מטרות ויעדים של ממש, ההישגים במבצע כזה יהיו מוגבלים וחלקיים. הרי אין מדובר בעזה, שבה הקים חמאס ואף מפעיל צבא של ממש, אלא במרחב המצוי ממילא תחת עיניה הפקוחות של ישראל, שבו לארגוני הטרור אין תשתית של מחסנים ובסיסי אימונים.
וכמו ראשיתו ומהלכו של המבצע, גם סופו ידוע מראש. בלחץ מפקדי הצבא, שלא מעוניינים בחיכוך עם האוכלוסייה האזרחית הפלשתינית, כמו גם בלחץ הממשל האמריקני, הצבא ימהר לצאת מהשטחים שעליהם השתלט, ובתוך כמה ימים או שבועות בודדים יתחדשו מעשי הטרור - וחוזר חלילה.
לשגרת טרור ופיגועים אי אפשר להסכים, ויש להיאבק בה בלא פשרות וללא הפסקה. אבל זו טעות להניח שמהלך צבאי, חלק ומוצלח ככל שיהיה, יביא מענה קסם לאתגר שמולו מתמודדת ישראל מאז שהשתלט צה"ל על איו"ש במלחמת ששת הימים, החודש לפני 56 שנים.
את התנודות בגלי הטרור אפשר תמיד להסביר באירוע נקודתי כזה או אחר שהביא להלהטת הרוחות ושייצר מוטיבציה אצל המפגעים, שחלקם הם בכלל "מפגעים בודדים" - דהיינו לא משתייכים לשום ארגון טרור ופועלים בלא יד מכוונת. אפשר גם לתלות את מתקפת הטרור בחודשים האחרונים באווירה הכללית השוררת בשטח - אובדן שליטה של הרשות הפלשתינית, החולשה שמקרינה ישראל מבית ועוד.
אבל בסופו של דבר, הטרור מלווה אותנו מראשית ימיו של המפעל הציוני, והוא נדבך במאבק על הארץ; ובמבצע צבאי, מוצלח ככל שיהיה, אין די כדי להביא לסיום המאבק - ובעצם לסיום המלחמה, ששנותיה שנות דור.
ישראל - ולכל הפחות ממשלתה, בתמיכה נרחבת בציבור הישראלי, כפי שהוכיחו הבחירות האחרונות - מבקשת להבטיח את שליטתה ביהודה ושומרון וליישב חבלי ארץ אלו, ואילו הפלשתינים נאבקים למנוע מאיתנו לממש כוונות אלו, ומבקשים מצידם להפוך לבעלי הבית באיו"ש ובעזה, כאולי פתיח למאבקם על השליטה גם ביתר חלקיה של ארץ ישראל.
אפשר שבעתיד יגיע היום, ואנו עדיין רחוקים ממנו, שבו הפלשתינים ירימו ידיים, יוותרו על המאבק ואולי אף יגיעו למסקנה כי מוטב להם להשלים עם המשך שלטונה של ישראל באיו"ש. יש להניח כי אם יוצע להם להסתפח לשטח ישראל ולהפוך לאזרחיה, רבים מהם יקפצו על המציאה כמוצאי שלל רב.
אבל כל עוד זה לא המצב - המאבק יימשך ויידע עליות ומורדות, ועלינו לנהלו באיפוק ובנחישות, בעיקר משום שישראל היא הצד החזק, וגם זה שמרוויח מהמשך השקט והיציבות ומפסיד מכל הידרדרות ואובדן שליטה.
אבל השאלה אינה רק מה יהיה ביום שאחרי המבצע הצבאי המדובר, אלא גם מה יהיה ביום שאחרי אבו מאזן בן ה־87, ההולך ומאבד שליטה ברשות ובשטח. מערכת הביטחון עודנה משוכנעת שעדיף לשמר את הרשות, שהיתה לאורך שנים שותפה לישראל במאמץ לשמור על השקט בשטחים שבשליטתה, ולא לנסות להחליף אותה ולהכניס את צה"ל לפטרל ברחובות שכם או ג'נין. אבל לא ברור שמי שיירש את אבו מאזן ירצה או בכלל יוכל לקיים משילות, ולהבטיח את השקט בשטחי הרשות.
במציאות שכזו, המאבק הישראלי־פלשתיני עתיד להימשך, ועלינו לנהלו בנחישות אבל גם בסבלנות אין־קץ, כי מי שיתמיד ויגלה לכידות וחוסן - הוא שינצח. ואולי יהיה לנו לעזר אם נכריע סוף־סוף באשר למטרות מאבק זה - ביטחון שוטף, או הבטחת נוכחותה של ישראל באיו"ש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו