האלימות במגזר הערבי: הבעיה של כולנו

"כל עוד זה אצלם בכפר, זו בעיה שלהם". כך אמר לי חבר יקרלאחר הטבח ביפיע, שהעלה את מספר הקורבנות במגזר הערבי לסף ה־100 מתחילת השנה. עד סוף השבוע כבר עברנו את היעד המר הזה.

"בעיה שלהם". כך גם חושבים מרבית תושביה היהודים של ישראל. "כבוד המשפחה" (רצח שאין בו שום כבוד), חיסולי חשבונות, נקמת דם. זה זורם בתרבות שלהם. הנה, עובדה, הם אומרים, אצלנו, היהודים, זה לא קורה. בטח לא בהיקפים האלה.

סטטיסטיקה יבשה, תחילה. 102 קורבנות בפחות מחצי שנה, לעומת 115 בשנת 2022 כולה. גם הנתון הקודם היה מחריד, אבל הקפיצה הגדולה רק ממחישה: אם למישהו יש אשליה שזה לא זולג לחברה הישראלית בכללותה, הוא טועה. בשנת 2022 עמד מספר מקרי הרצח בחברה היהודית על 34 איש. מתחילת השנה נרצחו כבר 25 נשים וגברים. שאף אחד לא יגיד שהאלימות אינה משפיעה על החברה כולה.

באופן טבעי, באים קודם כל בטענות לשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. טוענים שהוא אינו פועל מספיק, מעבר להצהרות ולהתלהמות. שהגישה שלו מחמירה את הבעיה ולא פותרת אותה. שורה של מפכ״לים וניצבים לשעבר שיגרו ביום שישי מכתב דרישה לראש הממשלה להעביר את השר מתפקידו. ״השר בן גביר, בשבתו על כיסא השר לביטחון לאומי, מהווה סכנה מוחשית ומיידית לביטחונה של מדינת ישראל״, נכתב.

הטענה היא שבעוד בממשלה הקודמת הוקמה מינהלת, וסגן השר סגלוביץ הוסמך לנהל את האירוע וגם הצליח להקטין את מספר הנרצחים, בממשלה הנוכחית המינהלת לא פועלת, אין סגן שר שממונה על הנושא, והניצב שעמד בראש אגף סי"ף הודיע על פרישה מן המשטרה. בחברה הערבית טוענים שבגלל שמראש השר לא בעדם, אז לא באמת אכפת לו שירצחו איש את רעהו.

אלה טענות משמעותיות, אבל זה גם קל ונוח מדי להצביע רק עליו כאשם, גם אם יש מתאימים ממנו לתפקיד. החברה הישראלית כולה צריכה להתגייס. מאות אלפים נלחמים כאריות על החשש מהפגיעה בדמוקרטיה, אבל על הטרגדיה הפוקדת יותר מ־20 אחוזים מהחברה בישראל לא יוצאים לרחובות. בעבר כתבתי בטור זה שביקרתי בכפר ברטעה. כפר ערבי ישראלי ליד העיר חריש, וכמעט שלא נתקלתי בדוברי עברית. לבסוף נמצאה בחורה צעירה שדיברה עברית רהוטה, שהסבירה לי: ״אנחנו פשוט לא צריכים אתכם. אנחנו חיים בסוג של משק שמספק את כל צרכיו. הלימודים בבית הספר מתקיימים בערבית, שזו שפת האם שלנו, ואין לנו שום חיכוך עם החברה היהודית״.

את זה חייבים לשנות. לכך דרושה מנהיגות שתכיר באלימות בחברה הערבית כבעיה לאומית דחופה, מראש הממשלה ועד אחרון ראשי הערים והמועצות הערביות, בשיתוף מרכז השלטון המקומי. מעבר לאכיפה ולמאבק בארגוני הפשע ובנשק הבלתי חוקי, חייבים להשקיע תקציבי ענק בחינוך ובתשתיות. ולהתחיל מהחינוך בגיל הרך. ללמד עברית מגיל הגן במוסדות החינוך הערביים, וערבית בחברה היהודית. להנמיך את החומות בין שתי האוכלוסיות. לחנך לערך השוויון בין המינים, ולשפר את התשתיות ששנים לא השקיעו בהן אגורה.

זה ייקח כמה שנים, אבל המחיר שווה ומחויב המציאות. כי זה לא בן גביר, זה החיים של כולנו.