בשלהי השבעה על בנות משפחת די

פחות מיממה לאחר ליל הסדר, כשכולנו עוד נושאים את הבדיחות שהיו סביב שולחן החג, הטלפון צלצל. "היה פיגוע בבקעה, הנפגעות תושבות אפרת".

הכל עובד מהר, כמו על אוטומט. רווחה, חינוך, משטרה, דוברות. בתוך דקות התמונה מתבהרת: נפגעו בנותיה של משפחה ציונית, שעלתה מאנגליה לאפרת ועשתה דרכה אל הצפון למרות ירי הטילים.

בשעה שהמחבלים פתחו באש, והכדורים פילחו את הלבבות הטהורים של מאיה, רינה ולוסי הי"ד, הם קיוו כי אלה יפלחו גם את הלבבות שלנו. הלבבות שלנו באפרת ובישראל כולה נפצעו, התכווצו והפכו מצולקים, אבל יכולנו לפצע הזה שיצרו הכדורים. יכולנו כי הנוער שלנו, שיצא אל הכיכרות מחובק ובוכה, שר וגאה ועטוף בדגל, סימן לנו מהר מאוד שהרוח לא נשברה. כל משימתנו היתה לעזור לצעירים שלנו לעכל ששתיים מהחברות שלהם נרצחו.

בתור אב לילדים שחווה אתימי האינתיפאדה השנייה, רציתי לבכות עם הנוער, שהאויב הכריח אותו להיפגש מוקדם מדי עם המוות. הנוער בחר להתמודד עם היגון בצורה מעוררת התפעלות: שעה שהוא בכה על החברות, הוא התייצב וביקש לעצמו משימות, לקבל אחריות בתוך האסון הנורא. ביקש למצוא דרך לחבק את משפחת די. ותמונות הנוער העטוף בדגלים ושר היו זריקת עידוד למשפחת די, וזריקת עידוד לקהילה שלנו.

היה רגע אחד שבו הבטתי לאחור וראיתי צבא של אנשים. ראשי הרווחה שעזבו את חייהם האישיים והגיעו, אנשי מערך החינוך במועצה, רבני המועצה - כולם התייצבו כאיש אחד כדי לתת כתף.

יחד גם התכנסנו כדי לשאת תפילה ולקרוע שערי שמיים בשביל לוסי הי"ד, שאז עוד נאבקה על חייה. יחד בכינו, יחד יצאנו אל רחובות אפרת בשרשרת אנושית, מבית משפחת די אל עשרת האלפים שהתייצבו בבית העלמין.

הכדורים שביקשו להחליש אותנו עשו את ההפך. ברגע אחד הפכנו לאגרוף מחץ, שעושה הכל ושיעשה הכל למען משפחת די. הקהילה הפכה לאיש אחד, לב אחד, תקווה אחת, תפילה אחת, משפחה אחת.

מערב השבת שבה התכנסנו בהדסה עין כרם ועד עתה בבית האבלים, עברנו אינספור רגעים מרגשים, עצובים מאוד וקשים מנשוא. ארבע פעמים יצאו תושבי אפרת לרחובות כדי להניף את דגל ישראל בגאווה כשמשפחת די עוברת על פניהם.

ביום שלישי, שעה לפני הלווייתה של לוסי, כשבחוץ גשם סוחף וערפל כבד, אלפים מתושבי אפרת וגוש עציון יצרו שרשרת אנושית באורך עשרה קילומטרים מבית האבלים ועד לבית העלמין.

כמי שהוביל את השיירה, לא יכולתי לעצור את הבכי. לא ידעתי כיצד ליאו חש, אך בדברי ההספד הוא שיתף ואמר: "הרגשנו כמו שיירה מלכותית, כשכולם יוצאים לנופף בדגלים. אלא שבשיירה מלכותית אנחנו יודעים שלאף אחד מהמנופפים לא באמת אכפת. בשיירה הזאת ידענו שלכל אחד שעמד בדרך אכפת מאיתנו".

רונה רמון ז"ל, ששכלה את בעלה ואת בנה ולאחר מכן נאבקה במחלת הסרטן, אמרה בחוג התנ"ך שהתקיים בבית הנשיא: "לאבל אין מספר. הוא תמיד יהיה איתנו. ההתמודדות מובילה לשאלות קשות: למה? התהיות הובילו אותי להגשים חלום, וללמוד איך לצמוח מתוך המשבר. יד הגורל מכה בכולנו, ומה שנותר לנו הוא הברירה - איך אנחנו בוחרים לקום, ואילו צלילים אנחנו בוחרים להשמיע בעולמנו".

כשאדם שנמצא בתוך חושך גדול ונורא כזה רואה נקודת אור בקהילה שבה הוא חי - ברור אילו צלילים בחרה קהילת אפרת לקום ולהשמיע בעולמנו.

לא נשברנו, ולא נישבר. אנחנו כואבים ומאוחדים, בוכים ועומדים זקופים. טומנים באדמה את מתינו ומניפים למעלה את הדגל.

הכותב הוא ראש המועצה המקומית אפרת