הרפורמה המשפטית הגיעה לפרק ההקפאה שלה. אולי זה לטובה, אולי זו קבורת החמור של הרפורמה. ימים יגידו.
אחת הסיבות המרכזיות לעצירת הרפורמה ואולי לגניזתה היא תופעת הסרבנות בצבא. הרמטכ"ל הרצי הלוי, שניצב בפני סיטואציה קשה עד כאב, לא עצר בזמן את סחף הסרבנות, עד שהיא טרפה את כולנו. בשונה מתקופת הגירוש ב־2005, אז ידעו לנהוג בסרבנים ביד ברזל ולהוקיע אותם ציבורית, כאן אף סרבן לא הודח, גם לא משירות מילואים. חלקם אף זכו לכבוד מלכים. והאש אוכלת את כולנו.
יותר מכל בולטים הטייסים, אלה שהתחילו את תופעת הסרבנות באופן הבולט והמופגן שלה, אלה שקיבלו ואז העניקו את ענן הסרבנות ליחידות נוספות. אז טייסים יקרים, ניצחתם. ניצחתם אותי, ניצחתם את החברה הישראלית, ניצחתם את הדמוקרטיה שלנו. שמתם לנו רגל על הצוואר, לחצתם חזק ועוד קצת חזק, ואנחנו נחנקנו ונכנענו. פשוט כי לא הייתה לנו ברירה. איימתם להוריד את השאלטר, כמו אחרון ועדי העובדים, רק שהפעם השאלטר הוא הביטחון שלנו.
והטרגדיה גדולה, יותר גדולה ממה שנוכל לדמיין. הטייסים שנשאנו אליהם עיניים, שהילדים מתחפשים אליהם בפורים בגאווה, שגורמים התרגשות בכל פעם שטסים מעל ראשינו, פוררו במו ידיהם את צבא העם. בלי שיקול דעת מתבקש או אורך רוח, פורמים את החברה הישראלית חוט אחר חוט.
ואני יודעת, תגידו, "הם התחילו". אבל זה לא תירוץ.
הסחרור שאליו נכנסתם הוא מוחלט. בקלות ובפזיזות שבסרבנות, בהשבתת הטייסת הכי טובה שלנו, בהפסקת ההתייצבות לאימונים, בראיונות המתנשאים בטלוויזיה. "אם חוקי המהפכה המשפטית יעברו, לא נתייצב גם לפעילות מבצעית", הכרזתם, "אם לא תעצרו - לא תהיה תקיפה באיראן".
במי אתם נלחמים, טובי בנינו? בי? בילדים שלי? איך הפכתם אותנו, הפטריוטים הכי גדולים והמעריצים שלכם, באבחת ראיון ומכתבי סרבנות, לאויבי הדמוקרטיה? איך אתם מעיזים בכלל? איך הפכתם אותנו למפלצות, רק כי ביקשנו להביא קצת איזון למערכת? איך החלפתם דיון דמוקרטי ענייני בצעדים אלימים ומתנשאים?
איך שלפתם את נשק יום הדין הרגיש הזה עכשיו? הרבה לפני שנוצר סף של לגיטימיות, רק על סמך בניינים של דיקטטורה שאתם בונים באוויר, נעדרי כל בסיס ושורש.
אומרים שלטייס יש אחריות אין קץ, אומרים שהוא רואה רחוק. שתי התכונות האלה נעלמו לחלוטין.
בחוסר אחריות ובקוצר רואי, אתם פתחתם תיבת פנדורה שהיא גרועה בהרבה מהרפורמה שאתם כה מתנגדים לה. את הדי ההדף נרגיש בחברה הישראלית ובצבא לאורך שנים.
שתדעו שאני כותבת את הטור הזה בדמעות. דמעות אמיתיות זולגות מהעיניים העייפות שלי, שעובדות כבר שלושה חודשים על הרפורמה. אלה דמעות של שברון הלב. לכם יהיה תחליף, לכל אחד יש, אנחנו נקום ונבנה חיל אוויר חדש, צבא עם דם חדש, פשוט כי אין לנו ברירה. אבל שברון הלב כבד מנשוא.
בכל יום עצמאות אנחנו לוקחים את הילדים לראות את מטס חיל האוויר. רודפים אחריו מהר הרצל לגבעת התחמושת כדי לא לפספס. בעיניים בורקות ובלב פועם מסתכלים הילדים לשמיים, מתרגשים, חולקים איתי מה טס לי מעל הראש, ואני מהנהנת בלב מלא. ואתם יודעים למה אנחנו מתרגשים? למה אני מתרגשת, למרות שאני לא מבדילה בין F15 ל־F35? כי אתם שלנו. כי אנחנו יודעים שבתוך תא הטייס יושב מי ששומר עלינו, הגאווה, הדובדבן שלנו. שתהיו שם תמיד, בכל מחיר, הטובים לטיס.
גם השנה ניקח את הילדים ונתרוצץ ברחבי ירושלים לתפוס אתכם. הילדים יתרגשו ואני אחייך, כדי לא לסדוק את התום שטרם נשבר אבל המבט שלי יושפל, והניצוץ בלב לא יידלק, כיביתם אותו. והלוואי שהייתי יודעת בוודאות שהוא יחזור לנצנץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו