כמה שווה קול ימני?

עד השבוע, רוב אזרחי ישראל קיוו שהמעשה הדמוקרטי שלהם, ההצבעה בבחירות, יוביל את החקיקה ואת המדיניות של הכנסת. הם התבדו.

המעטפה, הפתק, הקלפי - הם רק חלק מהסיפור. גם אם מתבססת קואליציה איתנה של 64 מנדטים, כוחה מוגבל. בישראל יש דברים חזקים מרצונו של הרוב - רצונן של האליטות.

ביום שני בערב החליט ראש הממשלה להשהות את החקיקה ולהיכנס להידברות. נכון היה להתחיל בכך מוקדם יותר, החקיקה היתה צריכה להיראות אחרת, אבל החלטתו של נתניהו לא הגיעה מרצון חופשי. האליטות כופפו אותו עד שלא יכול היה יותר. הן לחצו על הגז בכל הכוח והתחילו לפרק את המדינה בידיים.

תארו לכם מה היה קורה אם היחידות המיוחדות בצה"ל היו מורכבות מתמהיל רחב יותר של החברה הישראלית - קצת קיבוצניקים, קצת מושבניקים, חבר'ה מנהריה, קריית גת, שדרות ועפולה, ועוד כמה מרמת גן ומפתח תקווה. לו היחידות היו שיקוף של אזרחי ישראל, הקולות בעד ונגד הרפורמה היו מתפלגים באופן דומה גם בהן.

בתסריט כזה אתם יכולים למחוק את אפיזודת הסירוב, את האיומים בפגיעה בהיערכות המודיעין, את ההכרזות שאזרחי ישראל יעמדו חשופים מול איראן.

דמיינו מדינה שבה העורכים, הכתבים והמגישים בערוצי התקשורת השונים מייצגים את הדעות בעם. קשה להעלות את זה על הדעת אפילו. המחאות לא היו מקבלות סיקור כה נרחב, לא ימי שידור מיוחדים, לא לוח זמנים מפורט ולא כפיים לחברות שכבר עברו לצד הנכון. ראשי המחאה שדיברו על מרי אזרחי, טיפחו סרבנות ועודדו אלימות, היו נשאלים שאלות קשות ולא מקבלים בתגובה עיניים מעריצות. הצופים בבית היו נחשפים לשיח מעניין, עמוק, מעורר מחשבה. הם לא היו נדחפים לחשוב שאנחנו צועדים לקראת קץ הדמוקרטיה.

נמשיך הלאה: ציירו לכם עולם שבו חמישה מתוך תשעת ראשי האוניברסיטאות היו אנשי ימין. דמיינו מה היה קורה אם באקדמיה היו יותר מזרחים ולאומיים ודתיים. לא היינו רואים את האינדוקטרינציה המופרעת שאותה ספגו הסטודנטים במשך שלושת החודשים האחרונים; לא היינו קוראים רשימות בלתי נגמרות של אנשי אקדמיה מתנגדי הרפורמה, וכאלה שחייבים לחתום כי אחרת לא יקבלו קידום; לא היתה מתרחשת שביתה לא חוקית של האוניברסיטאות בראשית השבוע.

אם לצד הלאומי של מדינת ישראל היתה דריסת רגל באליטות של מדינת ישראל - הכל היה נראה אחרת.

כי בוגרי היחידות המיוחדות ובוגרי התארים המתקדמים הם גם אלה שפותחים חברות מצליחות והופכים לאליטה הכלכלית של ישראל. מצביעי הימין חשבו שצריך לתקן מערכת משפט שבה יש חונטה סגורה, ותמורת זה קיבלו תזכורת מרה לעובדה הידועה: האליטות כאן שייכות לצד אחד בלבד.

כל זה לא היה משנה אם כללי המשחק היו נשמרים, אם סרבנות היתה מחוץ למשחק ומטופלת ביד קשה, אם חסימת כבישים היתה נתקלת בפינוי מיידי, ואם צד אחד לא היה מכריז שיפיל כלכלית את המדינה. אבל כל הקווים האלה, ורבים אחרים, נחצו. יש אזרחים, ויש אזרחים שווים יותר.

המסקנה היא שאנשי המחנה הלאומי צריכים להתאמץ להגיע לאליטות ולהיות חלק מהן, בלי לאבד את הזהות האישית והפוליטית שלהם. זה נראה בלתי אפשרי. שומרי הסף הם איתנים. הם יודעים למי אסור להיכנס פנימה. יש מילות קוד, דעות צופן שבהן צריך לאחוז. יש מיליה שממנו צריך להגיע. ואם השער סגור, צריך לבנות אלטרנטיבות, מוסדות אחרים שיצמיחו אליטה.

את כל זה ראוי היה לפרוץ לפני שנים, כי הרי ראוי שלכל אזרחי ישראל יהיה נתח מהשמנת שעל העוגה. אבל עכשיו נוסף נימוק משמעותי: השבוע הובהר לכל שאם זה לא יקרה - הימין לעולם לא יצליח למשול במדינה. לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות. כל בחירות.