כולנו נמצאים בסטייט אוף מיינד תל־אביבי

נתחיל מהסוף: מותר, טוב וחשוב להפגין בתל אביב.

זה לא חטא, גם לא פינוק, תל אביב היא העיר החשובה בישראל. ירושלים היא בירתה הרשמית של ישראל, תל אביב היא בירתה התרבותית והכלכלית.

היא אחראית לכ־30 אחוז מהתמ"ג - תוציאו אותה ממדינת ישראל, ותקבלו כלכלה ישראלית חלשה ומוחלשת.

המאבק על דמותה של מדינת ישראל הוא מאבק ערכי: חופש, שוויון, שלטון חוק ויהדות דמוקרטית, אל מול סגירות והסתגרות ויהדות כופה וכפייתית.

אפשר להשתמש עד מחר בקלישאות כגון הפגנה של שותי אספרסו, אוכלי סושי, שינקינאים, אמנים, אלה שהולכים לצפות בסרטי פילם נואר בחצות בסינמטק - לעג וקלס למה ולמי שהפכו את ישראל למקום שעיני העולם נשואות אליו.

בסופו של דבר, הערכים התל־אביביים הם אלה שהפכו את ישראל לאומת סטארט־אפ, ליצואנית ענק של תכנים ולבירת תרבות בינלאומית.

ולא, תל אביב היא לא מעוז הפריצות והתועבה, המקום שבו בגן יש רק, רחמנא ליצלן, ילדים שיש להם אבא ואבא ואמא ואמא. גם לא מדובר בעיר חטאים אפלה שיכולה להפיל אותך במהירות, שיש בה "מוזרים" ובה הכל מותר.

קלישאות על קלישאות שהיו, בחלקן, רלוונטיות לפני 30 שנה והיום אין להן אחיזה במציאות, אבל הן עדיין נותרו כלי ניגוח. תל אביב היא ממש לא עולם מפחיד ושמאלני ומופקר, יש בה מהות ואמירה ותפיסת עולם.

עדיין יש בתל אביב אספרסו, הרבה אספרסו. אבל היום יש אספרסו בכל מקום.

מדינת ישראל השתנתה לחלוטין בשנים האחרונות והפכה יותר ויותר מדינת תל אביב. מה שהיה חידוש תל־אביבי מסעיר ובעל ערך אנתרופולוגי בתחילת שנות ה־90, הוא היום נחלת הכלל: בכל הארץ יש היכלי תרבות, הסצנה הקולינרית התפשטה, ההייטק פרץ את גבולות המרכז והיום ניתן למצוא חברות הייטק בבאר שבע ובירושלים וברחובות ובאשדוד.

מחירי הנדל"ן קפצו פלאים, העלויות הובילו להגירה משמעותית של משפחות צעירות מחוץ לעיר. בכל הארץ נבנים היום מרכזי תעסוקה, ולכן יש המון "תל־אביבים" בקריית אונו ובגני תקווה ובאשדוד וברחובות.

בזמנו "שירת הסירנה" היה ספר פורץ דרך, קול של דור שלם של נשים צעירות שבשבילן לעבור ליבנה בעקבות האהבה נראה האתגר הכי גדול בחיים. היום בית פרטי ביבנה הוא חלום נכסף, אין כמעט אף אחד או אחת שהיו מתנגדים.

המהות התל־אביבית התפשטה ויצרה שכבה שלמה של אנשים שאולי לא גרים במעלה דבלים ב', אבל גם לא גרים בשינקין. ההיא מהשיר "גרה בשינקין", שכתב יאיר לפיד? היא כבר שנים בצמוד קרקע בנס ציונה או באיזה מושב שיתופי בדרום; יש לה משכנתא ושניים או שלושה או ארבעה ילדים; הבן שלה התגייס לא מזמן, הבת במכינה, והיא לובשת שחור לא כי היא בדיכאון - אלא כי זה מרזה.

בארה"ב יש עשרות מיליוני אנשים שיחיו את חייהם מבלי להיות ולו פעם אחת בניו יורק. בארץ מעטים האנשים, אם בכלל, שלא יגיעו ולו פעם אחת בחייהם לתל אביב.

זה מפני שהיא עדיין בירת התרבות של ישראל, המקום הכי חופשי בארץ, בועה בכל הנוגע ליצירה ולחופש ביטוי.

כן, יש סוג של סטייט אוף מיינד תל־אביבי. ויש ראש עיר שמתעקש על ערכים תל־אביביים. רון חולדאי הוא האופוזיציה הכי מתפקדת ופעילה לממשלה הנוכחית, ההשפעה שלו חזקה הרבה יותר מזו של לפיד או גנץ.

אבל מכאן ועד לבוז למאבק התל־אביבי המרחק גדול. בעיקר מפני שרוב אזרחי ישראל אוהבים את תל אביב ואת מה שהיא מייצגת: פתיחות, הכלה, שוויון וחלומות יצירתיים.

לתל אביב יש היום שלוחות תל־אביביות בכל מקום בארץ. אלה לא התל־אביבים שנלחמים - אלה בראש ובראשונה הערכים שלהם.