הבייס־דראם של הבייס

הבעתה שאחזה בחלק מחבריי הקרובים עם היוודע פרטי רפורמת לוין, מזכירה לי סיפור על אחת הפתיחות הכי מבהילות להופעה שאי־פעם חוויתי:

לפני 20 שנה בערך נסעתי עם הלהקה שלי למועדון קטן בצפון. הרכבנו וכיוונו את הכלים, ומוטי המתופף, שלא היה מרוצה מהסאונד של הבייס־דראם (תוף הבס הגדול שעומד מול הקהל), דחף לתוכו כרית קטנה כדי לאטום קצת את הצליל. עשינו באלאנס, ופרשנו לחדר האמנים עד שיקראו לנו לעלות.

כשעלינו לבמה סקרתי את הקהל בסיפוק. אחלה אנשים. אנחנו הולכים לבלות פה הערב. אבל אז - במכת הבייס־דראם הראשונה של מוטי, התחוללה אנדרלמוסיה של ממש:

אנשים קמו בצווחות בהלה מהשולחנות שלהם וברחו. לקח לי דקה להבין מה קרה: בזמן שהיינו בחדר האמנים, חתול רחוב שנכנס למועדון ראה בבייס־דראם עם הכרית מצע נהדר לשנת הלילה שלו. וכשמוטי היכה לראשונה בפדל - החתול עמד על טעותו, זינק בבהלה החוצה מתוך התוף ונחת ביללות שבר על אחד מהשולחנות הקרובים לבמה.

כשמישהו מתעורר בבעתה, צריך לפעמים לחפש את ה"בייס־דראם" - כלומר, להבין מה היא העריסה המדומיינת שגרמה לו להירדם מלכתחילה. במקרה של מבועתי הרפורמה במערכת המשפט, העריסה הזו היא עצם הביטוי "מדינת ישראל".

רובנו הגדול נולד אחרי קום המדינה. בשבילנו, מלחמות הקיום של מדינת ישראל הן משהו שקרה בשחור־לבן, לסבא או לאבא שלנו. אנחנו לא מדמיינים מצב שבו מדינת ישראל תחדל מלהתקיים. אבל האמת היא, שאף שהיום קשה לדמיין טורי שריון סוריים ומצריים עולים על גבולותינו במאמץ משותף לחיסול המפעל הציוני - הניסיונות לחסלו לא הסתיימו:

האויב העיקש ביותר שלנו סירב בכל תוקף לסיים את הסכסוך איתנו, גם לנוכח ההצעות הנדיבות ביותר שהוצעו לו. וכפי שראינו רק השבוע בחגיגות השיבה של הרוצח כרים יונס - לא מעט מהאזרחים הערבים שחיים בתוכנו מזדהים עם האויב הזה ועם שאיפותיו בריש גלי ובלב הארץ.

המאבק על ארץ ישראל לא הסתיים, אבל הזירה והכלים השתנו, ובתוכם - לזירה המשפטית יש משקל עצום. הנה דוגמה: ישראל מתקשה לחזק את אחיזתה בגליל ובנגב באמצעי הפשוט ביותר שעמד לרשות הציונות מראשיתה - ההתיישבות - בגלל בג"ץ קעדאן ממארס 2000, שבו אסר נשיא העליון דאז אהרן ברק על הקצאת קרקעות ליישובים חדשים שמוגדרים יישובים יהודיים.

היתה בקרב השופטים גם דעת מיעוט: השופט יעקב קדמי טען בדעת יחיד שהיות שישראל היא מדינה יהודית, ניתן לאזן בין עיקרון זה לבין ערך השוויון.

על זה, בין השאר, התקיימו הבחירות האחרונות, והרוב הכריע שהוא רוצה לראות בעליון יותר שופטים דוגמת קדמי, שרגישים למאבק שישראל נתונה בו.

גם אני אשמח שפרטי רפורמת לוין ילובנו בהידברות עם האופוזיציה, אבל בשביל זה צריך להסכים על הנחת היסוד, והיא - שמדינת ישראל עדיין נלחמת על קיומה כמדינה יהודית, ושהקרב הזה מתרחש גם בבג"ץ.

אם נסכים על זה, על שאר הפרטים כבר נסתדר...