חיבוק הדוב של האג

ישראל תמיד חרדה מהעברת הדיון מהאו"ם להאג • די להתבונן במה שאירע לדרום אפריקה ולסרביה בבית הדין הבינלאומי כדי להבין לאן הדברים מידרדרים • אבחון למיטיבי לכת בשבילי הדיפלומטיה

בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, צילום: אי.פי

פעמיים במאה ה־21 ניהלו ישראל והפלשתינים משא ומתן ענייני לפתרון הסכסוך.

ב־2000 שכנע אהוד ברק את הנשיא ביל קלינטון לקיים את ועידת קמפ דייוויד בהשתתפות יאסר ערפאת ואבו מאזן. הוא העלה הצעה מרוככת לעתיד ירושלים המאוחדת. הפלשתינים סירבו ונמלטו, וגרמו לקלינטון - אשר הבטיח לא לנקוט עמדה - להתייצב בתקיפות לצד ישראל בראיון רועם עם אהוד יערי. לא נולד הסכם, אך ישראל קיבלה חמצן מדיני להמשיך בנוכחותה ביהודה ובשומרון.

לאחר שמונה שנים הציע אהוד אולמרט לאבו מאזן הסכם מדיני, המתואר בספרו החדש של הפרופסור איתמר רבינוביץ' "מבוך מזרח־תיכוני" כנדיב במיוחד, וסרבן השלום אבו מאזן נמלט לרמאללה בתירוצי שווא. רבינוביץ', מזרחן ושגריר בדימוס בוושינגטון, ציטט את שרת החוץ האמריקנית קונדוליסה רייס, שהטילה את האחריות לכישלון על הפלשתינים. שוב קיבלה ישראל מנת חמצן מדיני.

עוד שנה ובנימין נתניהו הבטיח בנאום בר־אילן, שבכוונתו לכונן "שתי מדינות לשני עמים", אך מילים לחוד ומעשים לחוד. בו ביום החל המסע האיטי והארוך של ישראל אל ספסל החשודים בבית הדין הבינלאומי בהאג. השבוע נהדפה לשם בהחלטת עצרת האו"ם. בצומת זה נחוץ אבחון למיטיבי לכת בשבילי הדיפלומטיה. שאלה אחת היא אם ישראל והפלשתינים חותרים להסדר מדיני; וקושיה נלווית אך שונה היא מי מהצדדים מתמרן ביעילות המאפשרת לו להיראות כמעוניין בהסדר מדיני ולקבל תמיכה בעולם, בלי להגיע ליעד המוצהר שבמהותו אינו מקובל עליו, אלא במילים ריקות מתוכן. ניסוח זה תואם במידה רבה את המתווה המדיני שהציע משה (בוגי) יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה", והיה מקובל בשעתו על הליכוד. שני המתווים אינם זהים.

מאז נופפו הפלשתינים בחרב פיפיות. מצד אחד להב הטרור, לאחרונה בעיקר משכם וג'נין וחברון, ומצד אחר בסכין של פנייה לבית הדין בהאג (בספרו של פיליפ סנדס, "רחוב מזרח־מערב", מתואר מהלך של המשפטנים היהודים רפאל למקין והרש לאוטרפכט, שאחרי סיוטי הנאציזם דרבנו לצמצם את המעמד הריבוני של כל מדינה לטובת המשפט הבינלאומי. כך נולדו בית הדין בהאג והחוקים נגד פשעי מלחמה).

ישראל תמיד חרדה מהעברת הדיון מהאו"ם להאג. ב־1969 התחלתי את תפקידי כ"סופר המדיני" של "הארץ" וביקשתי תדריכים מד"ר יעקב הרצוג, שכיהן עדיין כמנכ"ל משרד ראש הממשלה אך לא היה חביב על גולדה מאיר, בניגוד לקודמיה דוד בן־גוריון ולוי אשכול. בן־גוריון הרחיק לכת בשבחו וכינהו "צפנת פענח" - פותר החלומות המקראי יוסף. נפגשנו בביתו בירושלים, וכבר אז, כשנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, הדגיש כי הדיפלומטיה הישראלית חייבת לפעול למניעת גרירתה להאג. היא הצליחה לדחות את המהלך עד שהפלשתינים הבינו כי אין להם סיבה להמתין, בוודאי לא נוכח ההצהרות של ממשלת נתניהו החדשה, והעבירו בימים אלה באו"ם החלטה שהושיבה את ישראל על ספסל הנחקרים בביה"ד בהאג. דברי הנחמה מפי השגריר גלעד ארדן, שהתבשם מריבוי המדינות הנמנעות בהצבעה, נענו בחיוך עצוב.

"טחנות הצדק פועלות לאט", אך די להתבונן במה שאירע לדרום אפריקה ולסרביה בהאג כדי להבין לאן הדברים מידרדרים. פנינה שרביט־ברוך, מומחית לנושא בצה"ל ובמחקר, הסבירה ליונתן ליס ב"הארץ" כי צפויה לישראל חוות דעת קשה וחשש שתוגדר כמדינת אפרטהייד. חוות הדעת של ביה"ד תושפע ממדיניותה במהלך החקירה. לפני הסנקציות הרחוקות מתגבשת אווירה ציבורית בינ"ל. עריכת החקירה כשלעצמה תעניק כבר עתה רוח גבית לתנועת החרם על ישראל, ל־BDS. נורבגיה הזדרזה והוציאה את כספה מישראל, וזאת לפני ההפיכה השלטונית שמכינה הממשלה בשורה של חוקים. אם נותרו שרידים מקצועיים במשרד החוץ, עליהם להציע לממשלה להמיר את התלהמותה הלשונית בהתנסחות מתונה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר