בתחילת השבוע חתם הליכוד על הסכם קואליציוני עם סיעת "נעם" של אבי מעוז. על פי ההסכם, מסתמן כי במשרד ראש הממשלה תוקם רשות לזהות לאומית־יהודית שבראשה יעמוד מעוז, שימונה לסגן שר.
עם ההודעה על המינוי, נצפו כמה עיתונאים ישראלים מצייצים על תפקידו החדש של מעוז, כשהם מדגישים כי מדובר באדם שמרן, דתי, להט"בופוב ועוד. זכותם לחשוש מעוגנת בחופש הפחדים והביטוי, אך לא ברור פשר הצורך לבטא את החשש דווקא באנגלית.
אין חדש בכך שהשמאל הישראלי נמצא בהיסטריה מוגזמת מאז ניצחון הימין בבחירות האחרונות. כבר זמן רב לא נרשמה דרמה ישראלית כה סוחפת ומרגשת בחוצות ישראל. חלק מהשחקנים התמסרו עד כדי כך לתפקיד, שהם מרגישים באמת בסרט אימה. הנה, עוד רגע ייעצרו מצעדי הגאווה (אף שמעוז עצמו אמר שאין שום דבר על המצעדים בהסכם הקואליציוני), נשים לא יוכלו להפיל (ישראל היא בין שיאניות ההפלות בעולם כבר שנים, גם בממשלות ימניות בעבר), יכפו על נשים לעטות רעלות ובשבתות הערים ייסגרו.
מבחינת ההיסטרים - עם ניצחון הימין, עלטה ירדה על ישראל.
אף לא אחד מהדברים לעיל קרה, ואין סיבה שיקרה. אריה דרעי יודע שבקרב הבוחרים שלו יש הרבה מסורתיים, שלא אוהבים שמתעסקים להם עם החופש. הליכוד הוא תנועה לאומית־ליברלית, שהובילה לאורך ההיסטוריה לא מעט מהפסיקות ההומניות והליברליות ביותר, גם כשישבה עם החרדים. ובכל זאת, ההיסטריה פושה ברחובות השמאל הישראלי, והוא מבקש להעביר את תחושות החרדה שלו אל מעבר לים.
וכשעיתונאים ואנשי ציבור מהשמאל מבקשים להתבטא באנגלית נגד המינוי של מעוז - הם לא עושים זאת מתוך חרדה אמיתית לשלומה של ישראל, כפי שהם תופסים את שלומה. הם גם לא עושים זאת מתוך חשש שיכפו עליהם להישאר בבית בשבת. הסיבה שבגינה הם מצייצים באנגלית, היא הצורך לאותת לקולגות שלהם מעבר לים ולקבוצת ההתייחסות שלהם שהם לא חלק מישראל או מהישראלים. ישראל "החדשה" היא מבחינתם מדינה שמרנית, דתית וקיצונית - והם, כ"ליברלים", לא חלק ממנה או מהישראליות. כל עוד הישראליות כללה את עולם הערכים שלהם - היא היתה בסדר, אך ברגע שהשחקנים התחלפו - הם חוששים לתדמיתם.
וזה לא שקודם היו שחקנים יותר ליברלים. ווליד טאהא ומנסור עבאס הם לא בדיוק מארגני מצעדי גאווה או מגיני זכויות נשים.
למנוע מנשים דתיות אירועים בהפרדה זה לא אידיאל ליברלי להתהדר בו, אבל מול קבוצת ההתייחסות - אנשי שמאל "נאור" ו"ליברלי" - להתהדר בערבים כקישוט זו תגית טובה, גם אם מדובר בערבים שמרנים, להט"בופובים וקיצונים דתיים. כלומר לא מדובר פה בעקרונות - אלא בשייכות. וכשהם כותבים באנגלית הם מבקשים למקם את עצמם ליד תומס פרידמן, עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" שכתב בתחילת החודש ש"ישראל שהכרנו איננה עוד".
ואם כבר ה"ניו יורק טיימס", אי אפשר להתעלם מהדמות הבולטת ביותר שרואה עצמה שייכת ל"תומסים פרידמנים" - ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט. בנט בחר השבוע דווקא ב"ניו יורק טיימס" כבמה לטקסט הראשון שלו מאז שפרש: לא העיתון הזה או עיתון ישראלי אחר. הוא אפילו לא בחר בעיתון שמזוהה עם הימין האמריקני.
נפתלי בנט הלך לעיתון שמאלני מובהק, כדי לספר לעולם על היחסים הנהדרים שהיו לו עם מנסור עבאס. גם הוא יודע שבשביל קבוצת ההתייחסות של ה"ניו יורק טיימס" ו"הפרידמנים" צריך לנפנף בעבאס. לפיד כבר לא מספיק.
הקריאה לעזרה באנגלית היא גלותית: יש בה ממד של הלשנה, ועוד אי־אלו סופרלטיבים שעלו השבוע, אך בעיקר היא מעידה על חוסר שייכות ובושה: לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, ואדאג לצייץ זאת גם באנגלית, כי אני חייב שהקולגות מעבר לים יחשבו שאני ליברל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו