שיבוא שוויון עלינו

השבוע התאספנו בבית העלמין כנרת לטקס המשפחתי הקבוע: אומרים קדיש, מקריאים את פרק מ"ב בתהלים - שסבתא רבקה, החלוצה מקבוצת כנרת, בחרה בגלל הפסוק "אֱ‍לֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים" - ואז כל אחד מבני הדודים, דור הנכדים, מספר לכולם מה התחדש השנה במשפחתו.

כשהגיע תורי, עדכנתי בחדשותיהם של בני ביתי וסיפרתי בקצרה את חדשותיי: "אני התחלתי השנה לעצבן שמאלנים בטור השבועי שלי ב'ישראל היום'"...

בני דודיי האהובים הגיבו מייד:

"מאוד!" קרא מ'.

"לגמרי!" הוסיפה ת'.

ו־נ' שיתפה אותנו בטקס הייסורים השבועי שכפיתי עליה: "אני אומרת לעצמי - זה בן דוד שלך, תקראי עד הסוף!".

כולנו צחקנו. מים רבים לא יוכלו לאהבה, והמחלוקות הפוליטיות לא יכולות לערער את הקשר בינינו. ובכל זאת, בני דודיי גרמו לי לעשות חשבון נפש קטן:

הנה שלושה אנשים יקרים, שהם חלק מציבור עצום, שאם תיקח ממדינת ישראל את מה שהם וילדיהם עושים למענה - בביטחון, בתעשייה ובמערכות הבריאות והחינוך - ספק אם תהיה כאן מדינה יהודית, והם מצביעים למפלגות הגוש שבעיניי מוביל אותנו לאבדון: להכשרת ההפיכה השיפוטית ולהנצחת שלטון הפקידים, לוויתור דה־פקטו על שטחי סי, להעמקת הבורות החילונית בכל מה שקשור ליהדות, וכמובן - לחרם שלא מאפשר לרוב הציוני להקים ממשלה רחבה ויציבה בתקופה שבה השטח בוער.

המחלוקת ביני לבין מצביעי הגוש הזה קשה, אבל לא עולה על דעתי לשנוא אותם. אז מה, בכל זאת, היסוד לשנאה היוקדת בין הגושים?

לשנאה בין השמאל לימין שורשים רבים. הם נעוצים עמוק בזמן ולכן אינם קלים לשינוי, אבל יש גורם אחד שתלוי בהתנהגותנו בעתיד ולא באירועי העבר, ולכן כדאי להתעמק בו.

שערו בנפשכם את התסריט הבא: הקלפיות בליל 1 בנובמבר עומדות להיסגר. חד"ש־תע"ל זקוקה לקול בודד כדי לעבור את אחוז החסימה ולמנוע הקמת ממשלת ימין, ואז יוצאת מביתה שבכפר ג'ת איה ח'לף - והפתק שלה מכריע את הכף. ח'לף היא הזמרת הערבייה הישראלית שפרסמה השבוע שיר תמיכה במחבל שרצח את החיילת נועה לזר ז"ל. התסריט הזה בהחלט עלול לגרום לי לשנוא את מנהיגי הגוש שנשען על מפלגות אנטי־ציוניות בדרכו לשלטון, וזה כנראה בדיוק מה שמרגישים בני הדודים שלי כלפי אברך אנטי־ציוני ממאה שערים שמצביע לאגודה, וכלפי העובדה שהאברך הזה הוא שממליך עליהם את נתניהו.

אז מה אנחנו שונאים, בעצם? אני כמובן לא שונא ערבים, ובני דודיי לא שונאים חרדים. בעומק העניין, אנחנו שונאים את העובדה שבישראל יש שוויון זכויות, אבל אין שוויון חובות. לו היתה זכות ההצבעה לכנסת תלויה בשירות צבאי או לאומי מלא, שפתוח בפני כל המגזרים - היינו מקבלים את הכרעת הבוחר בלי להרגיש ש"גנבו לנו את המדינה". "ארץ ירדן וחרמונים" נקנית בייסוריהם של מצביעי שמאל וימין כאחד. מהבחינה הזו כולנו משפחה, אבל נרגיש ככה רק כששוויון הזכויות יהיה תלוי בשוויון החובות.