להעביר את הקואליציה לאופוזיציה

הדיון הציבורי לקראת הבחירות סובל מהתחמקות מהעיקר: מה עשתה הממשלה המכהנת ומה יש לעשות לנוכח המציאות שהתהוותה בזמן כהונתה.

ראשית, הממשלה מגזרה את שירותיה למיעוט הערבי־מוסלמי במדינה. היא העבירה מיליארדים מכספי הציבור לניהולם של נציגי בעלת־בריתה, המפלגה האסלאמיסטית רע"מ, מבית היוצר של האחים המוסלמים. במקום שירותים ממלכתיים ישירים, עסקנים אסלאמיסטים הם המחלקים שירותים לאוכלוסייה הערבית־מוסלמית.

ממשלת נתניהו הגדילה את מימון השירותים האלה, אבל השתדלה שלא להעצים בצורה מסוכנת עסקנים העלולים ליצור בישראל מגזר אסלאמיסטי, דומה למגזר החרדי, וגם דומה, להבדיל, למגזר שחמאס התפתח מתוכו, זה שנוצר תחת שלטוננו ברצועת עזה, בהנהגת יאסין.

כולנו חווים את התוצאה מ"חוכמת" המדיניות של הממסד הביטחוני בעזה. ממשלת לפיד חוזרת ומקימה כאן שלב חברתי ראשון של טרום־חמאס בנגב, בגליל, במשולש ובערים המעורבות. קשה להפריז בסכנה הזאת. השלב הבא הוא טרור.

שנית, הממשלה הנוכחית חתרה באופן עקבי תחת סמכות הכנסת ומעמדה הריבוני. זה החל בדריסה אלימה של מעמד האופוזיציה בוועדות הכנסת, ועימה רמיסה של כללי משחק הוגן שמשלו בכנסת מ־1948.

לא האופוזיציה לבדה נפגעה, אלא הכנסת כולה, בראשות יושב־ראש נטול אפילו מראית עין של מכוּבדוּת, שוטר לשעבר שההכשרה הפוליטית שלו מתמצה בריצוי השליט במפלגתו הדיקטטורית. וזה מסתיים עכשיו בדילוג על אישור הכנסת להסכם עם לבנון.

לפנינו פגיעה חמורה בריבונות האזרחים, שהכנסת היא מבצרה העיקרי. מבחינת בוחרים תבוניים, אלו סימנים מעידים לשאיפות רודניות לתקוף את סמכות נציגינו בכנסת. השאיפות האלה נחשפו כבר במסיבת עיתונאים של גנץ וסער ובתוכניות המכון הישראלי ל"דמוקרטיה" והמרכז ל"העצמת" האזרח. התוכנית היא לנַרמל מציאות של ממשלת מיעוט חסינה, שאינה שואבת את סמכותה מהכנסת, כלומר להעביר למדינה כולה את המתכונת הרודנית של מפלגות לפיד וגנץ. גם זו סיבה כבדת משקל לבוחרים הישראלים להניף כרטיס אדום למול מפלגות הקואליציה.

שלישית, הממשלה הנוכחית היא אחת האנטי־חברתיות שמשלו כאן. לא לחינם ליברמן משווק את מדיניות הימין החברתי שלו בשלטי החוצות. הממשלה הזאת הטילה מסים על צרכנים עניים, קיצצה בתמיכות במשפחות מרובות ילדים, ייקרה תחבורה ציבורית לפריפריה והפקירה את נפגעי הקורונה.

היא שימרה את המונופולים ביבוא מזון ומוצרי חקלאות, ובמחדל הזה אחראית למשבר ההתייקרויות המכה אנושות בעניים. תחת שלטונה החמיר משבר הדיור, ובניגוד לניסיונו הלא מוצלח דיו של כחלון, היא אפילו לא ניסתה להתמודד איתו.

הקואליציה הנוכחית הביאה לשפל את שחיקת מדינת הרווחה. ברית בין מפלגות הפריבילגים מהמרכז־שמאל ובין מפלגות מגזריות כמו ישראל ביתנו ורע"מ, נקטה מדיניות חברתית אכזרית. אחרי שממשלות נתניהו־כחלון ריככו את התוצאות הקשות ממדיניות ההפרטה של תחילת שנות האלפיים, ושיפרו את מדדי אי־השוויון פה (למשל מדדי ג'יני על ההכנסות) - תחת ממשלת לפיד חזרנו אל הדפוס של מגזור ומדיניות כלכלית משסעת.

רביעית, תחת הקואליציה הנוכחית החמיר משבר זכויות האדם והשחיתויות במשטרה ובפרקליטות: טיוחי פגסוס, הממד החמישי ומח"ש, הניסיון לטייח את הסרסור בסוהרות כשם שטויחה פרשת רשות המסים, כנופיית אברג'יל והפרקליטה רות דוד. העבירות החמורות של המשטרה והפרקליטות שנחשפו במשפטי נתניהו לא העירו איש בממשלה.

אין פלא, כשגנץ ולפיד (וגם האזרח "שומר החוק" ליברמן...) נשבעים "להגן על מערכת המשפט" - ובעצם ממשיכים להפקיר אותה לתהליכי ניווּן מסוכנים. כל העובדות האלה מטושטשות מאוד בעיתונות הישראלית, אבל הן גלויות היטב לעין הבוחר. עליו האחריות.