הסכם הגז: לא כל מה שחוקי מותר

ההסכם לתיחום הגבול עם לבנוןמחייב להבחין היטב בין שאלת תועלתו האסטרטגית, שאלת חוקיותו ושאלת הלגיטימיות הדמוקרטית שלו. אנשים רבים מדי קובעים את עמדתם בשאלות החוקיות או הלגיטימיות לפי הערכתם האסטרטגית: ההסכם מועיל, ולכן כביכול הוא חוקי או לגיטימי מבחינה דמוקרטית; או להפך: הוא מזיק, ולכן כביכול אינו חוקי או אינו לגיטימי.

נוסף על כך, יש לעיתים נטייה לערבב בין שאלת החוקיות לבין שאלת הלגיטימיות הדמוקרטית. זו טעות: בנט, למשל, הקים ממשלה על בסיס חוקי, אבל מפוקפק מבחינת הייצוג הדמוקרטי.

עיון בהסכמי עבר יכול לסייע להבנת ההבחנות האלה. כיום כמעט אין מחלוקת על תועלתם האסטרטגית של הסכמי קמפ דיוויד עם מצרים, אבל אז, ב־1978, רבים ראו סכנה בנסיגה מכל סיני, ושללו אוטונומיה לפלשתינים בשטחים. עם זאת, איש מהח"כים המתנגדים לא כפר בסמכות החוקית של הכנסת לאשר את ההסכמים, ואילו בגין לא העלה על דעתו שלא להביא אותם לאישורה, עשרה ימים אחרי החתימה עליהם.

ההבדל בין שתי השאלות, זו האסטרטגית וזו החוקית, היה ברור לכולם. אבל מתנגדי בגין בליכוד דאז, גאולה כהן ומשה שמיר, כן כפרו בלגיטימיות הדמוקרטית של ההסכמים, בטענה שבגין ומפלגתו התחייבו לפני הבחירות לרעיון ארץ ישראל השלמה, ולהתנגדות לנסיגות או לשלטון זר בארץ. בגין טען להגנתו שמפלגתו אישרה את ההסכמים.

לכל היה ברור אז שאישור הסכמים כאלה בכנסת הוא תנאי הכרחי לתקפותם החוקית, אך המתנגדים חשבו שאישור אינו תנאי מספיק ללגיטימיות דמוקרטית, והיה לטענותיהם על מה לסמוך.

עם החתימה על הסכמי אוסלו א' (1993) ואוסלו ב' (1995), היה ברור גם לרבין שאישור הכנסת חיוני. אבל בין ההסכם האחד לשני אבד לו הרוב בכנסת. הוא חזר וקנה אותו, פשוטו כמשמעו, בעסקה מושחתת עם אלכס (מיצובישי) גולדפרב וגונן (אקסטזי) שגב, ממפלגתו של רפאל איתן, שהציגה עצמה כמפלגה ימנית מבחינה מדינית (מזכיר משהו?).

האם אוסלו ב' היה חוקי? כן. רבין אף הביאוֹ לאישור הכנסת, ואז החוק התיר לו לחבור בצורה מגונה לגולדפרב ולשגב. אך האם אוסלו הועיל מבחינה אסטרטגית? יותר ויותר אנשים מבינים שלא.

אבל תשובות כאלו או אחרות לשתי השאלות האלו לא מעלות ולא מורידות באשר לשאלת הלגיטימיות הדמוקרטית של הסכם אוסלו ב'. הוא לא היה לגיטימי מבחינה דמוקרטית, ולא רק מפני שמפלגת העבודה הסתירה מבוחריה ב־1992 שהיא עשויה לבצע מהלך מדיני כזה ב־1993. זה היה גם מצבו של בגין ב־1978, וכמוהו גם רבין ופרס היו יכולים לטעון שמפלגתם אישרה את המהלך.

אבל את הרוב לאישורו בכנסת הם השיגו באמצעים שהיו חוקיים, אמנם, אך לא לגיטימיים מבחינה דמוקרטית, משתי סיבות: גולדפרב ושגב נבחרו כדי לייצג בוחרים ימנים, ותמיכתם באוסלו נרכשה תמורת טובות הנאה.

הסכם אוסלו ב' הזיק, והוא לא היה לגיטימי מבחינה דמוקרטית, אבל הוא כן היה חוקי. לפיכך, אם חלילה ההסכם עם לבנון תקף חוקית גם בלי אישורו בכנסת, אז יש לנו חור חוקתי גדול. אסור לממשלה לנצל את החור החוקתי הזה, ויש לסתום אותו.

אבל העניין שלפנינו לא מסתכם בזה: ממשלת המעבר לא נהנית מאמון הכנסת. תהיה מה שתהיה דעתנו האסטרטגית על ההסכם - אישור ההסכם בממשלה נטולת הסמכה, ולא בכנסת כהמלצת היועמ"שית, יהיה שערורייה חמורה.

זה יצטרף לסימני הרודנות הזוחלת אלינו: שתלטנות תקשורתית ומשפטית, דריסה של האופוזיציה בכנסת ותוכניות לכונן ממשלת מיעוט מחוסנת מפני הכנסת.

מהלכים רודניים שכאלה יוכלו לרפא רק פתקי הבוחרים והושבת הקואליציה באופוזיציה.