זר לו היה נקלע לארץ בשבוע האחרון, היה מתרשם כי מלחמה בפתח. שהרי לא עבר יום בלא כותרות צעקניות בעיתונים שאותן סיפקו הפוליטיקאים, שהתפנו לרגע ממערכת הבחירות ואולי דווקא המשיכו בה, אבל לצידם גם בכירי מערכת הביטחון. אלו גם אלו הרבו ללהג על אודות ההחמרה במצב הביטחוני, התגברות האיום מצפון וממזרח, וכמובן עד כמה קשה תהיה המלחמה הבאה בעבור העורף הישראלי.
כך, למשל, שר הביטחון בני גנץ, שהרחיק עד לשדרות ברודווי, בירת תעשיית הבידור האמריקנית, כדי להתריע מפני התקדמותה של איראן אל הגרעין. גנץ הזהיר כי לאיראן יכולת להגיע בתוך כמה שבועות לכמות אורניום שתספיק להכנת שלוש פצצות גרעין.
שר הביטחון גם חשף בהזדמנות זו טפח ובעצם טפחיים מפעילותה החשאית של ישראל בסוריה, כשסיפר לשומעיו כי איראן משתמשת במתקנים סוריים כדי לייצר טילים מדויקים ואמצעי לחימה אחרים בעבור חיזבאללה. מתקנים אלו הותקפו שוב ושוב בשבועות האחרונים, והמשטר בדמשק האשים את ישראל באחריות לתקיפות.
אפשר היה לתרץ את ההצהרות הללו בצורך להזהיר את העולם מפניה של איראן, ואולי ברצון להרתיע את האויב ולהראות לו עד כמה הוא חדיר ליכולות המבצעיות והמודיעיניות של ישראל.
לחלופין, אפשר היה להבין את שטף הדברת הזו אילו מטרתה היתה ליידע את הציבור בישראל במצב הביטחוני, ולפתוח בכך דיון ציבורי אמיתי ומעמיק בשאלות של צבא וביטחון.
אבל לכל ברור כי לא זו היתה המטרה, שהרי גנץ הרחיק עד ניו יורק כדי לנאום בכנס שכל מטרתו גיוס כספים ויחסי ציבור, ולמותר לציין שבדבריו לא היה משהו מחדש שלא נאמר כבר בעבר.
אבל על כך נאמר, שלא פעם לא הדברים הנאמרים הם בעלי החשיבות - אלא המנגינה, היינו האופן וגם המקום שבהם הם נאמרו.
יש להניח שמארגני האירוע שבו נאם גנץ היו דווקא מרוצים, שהרי האורח מישראל סיפק להם כמה כותרות עסיסיות בעיתונים, ומן הסתם כיסה בכך את עלות כרטיס הטיסה והמלון. אבל ראוי לשאול מהי המטרה של הצהרות אלו וכמה ערך יש להן, ובעיקר אם נזקן אינו עולה על התועלת שבהן; שהרי לצד חשיפה של יכולות מודיעיניות לאויב, התוהה בוודאי מניין לישראל המידע שחשף גנץ, יש בהצהרות אלו כדי לייצר אווירת מלחמה ופניקה וחשש בציבור, בלא כל הצדקה.
גנץ אינו היחיד. גם בכירי מערכת הביטחון התחרו בשבוע האחרון מי יתפוס כותרות על איום חיזבאללה, על מספר הטילים שברשותו ועל הנזק שאלו יכולים לגרום לעורף הישראלי.
גם על תשובת המחץ של ישראל לאיום זה דובר בהרחבה, ויש רק לקוות שאם חלילה יגיעו הדברים לידי כך, נגלה שבהבטחות להכות בחיזבאללה יש ממש - הן רצון פוליטי והן יכולת מבצעית, שלא כל כך ראינו עד היום בסבבי העימות בעבר עם חיזבאללה וגם עם חמאס.
גם במקרה זה, הסיבה היחידה הנראית לעין לשפע ההצהרות הללו היתה קיומו של כנס או אירוע יחצני כזה או אחר, שהחליפו את הדיון האמיתי שראוי לקיים בסוגיות אלו בחדרי־חדרים.
מפקדינו הבכירים שכחו את אמרת המחץ שכל חפ"ש גדל עליה: חדל קשקושים ברשת, כדי שניתן יהיה להשתמש בה לצורך העברת הוראות ופקודות, ולא דברת וברברת.
הצהרות, ובוודאי הצהרות רעשניות, אינן תורמות לביטחון. הן מהלכות אימים על הציבור, לרוב בלא צורך ובלא תועלת, וממעטות לעשות רושם על האויב.
ובכל מקרה, כדאי שלהצהרות על האיומים שמעבר לאופק, שאליהם צריך כמובן להיערך, יתווסף דיון גם על כאן ועכשיו - על המצב הביטחוני הרעוע ביהודה ושומרון, על אובדן הביטחון האישי בתוככי ישראל, על כשירותו של צבא היבשה למלא את משימותיו, ועוד ועוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו