רונן בר צודק: השיסוי מחליש את ישראל מול אויביה

ראש השב"כ רונן בר קטרג בלשון חד־משמעית על רמת השיסוי ההולכת וקונה לה אחיזה בשיח הציבורי. הוא עשה כן בתוקף תפקידו.

לפי הנתונים המקצועיים שבידיו, עומק האיבה, הדמגוגיה והאיומים הממלאים את כלי התקשורת מדרבנים את הפלשתינים להגביר את הטרור נגד ישראל. העוינות הלשונית מביאה את ארגוני הטרור למסקנה כי החברה הישראלית מצויה בהליך של התפוררות, וכי כדאי להרבות במעשי רצח כדי למגרה. דבריו של בר בנאום פומבי התקבלו ברגשות מעורבים. זו אכן אזהרה חשובה ואין סיבה לפקפק באמינותה, אבל בימין היא התפרשה כנזיפה.

מי הם בדרך כלל המשסים? בנימין נתניהו, המכנה סיעה ערבית בכנסת "תומכי טרור", ודוד אמסלם המתבטא כלפי היועצת המשפטית לממשלה, בית המשפט והאשכנזים במילים המעוררות חלחלה וצמרמורת. הם אינם לבד, ולרוע המזל לעיתים מקבלים רוח גבית באמירה מאוסה דווקא מפיו של אביגדור ליברמן, שגייס למסע הבחירות שלו את יוזף גבלס.

עמית סגל הסתייג מבר, בהערה כי אינו מעוניין לראות את ראשי ארגוני הביטחון משמיעים מסרים לצמצום הפיצול הלאומי כאילו היו פעילי "צו פיוס". רבים בימין רואים בנאום בר ביקורת חד־צדדית על הליכוד ועל מה שמימין לו.

אין זו הפעם הראשונה ששוחרי רעתה של ישראל מדמים אותה מתפוררת. אחרי התפטרותו של דוד בן־גוריון ב־1963, ומשטר המיתון והאבטלה שפקד את המדינה, רווח בה ייאוש עמוק. היא נמלאה בבדיחות שחורות. יצאו אפילו חוברות, והכואבת שבהן היתה כאילו כל היהודים נמלטים מארצם, ומי שיגיע אחרון לשדה התעופה "מתבקש לכבות את האור". עד כמה תחושות אלה דרבנו את גמאל עבד אל־נאצר ואת המלך חוסיין וסלאח ג'דיד להפר ב־1967 את שביתת הנשק ולפתוח במלחמה? סביר להניח כי במידה רבה. רק שהם טעו בהערכת יכולתה של החברה הישראלית לחזור בה מן הפיצול ולהתלכד בקרב, ונחלו תבוסה.

אין זאת אומרת שנוכח דרדור ביחסים עם הפלשתינים והאיראנים והלבנונים תחזור האחדות לשרור בחברה הישראלית. אך מנהיגים ערבים נבונים יביאו בחשבון כי יש היתכנות גבוהה שאיום קיומי ישיב לישראלים את האחווה הלאומית, ואפילו מהר מכפי שניתן לשער.

במהות, ברור כי שיח נוסח אמסלם וכמה מחבריו מחליש את ישראל. עצם העובדה שארגוני הטרור ומדינות אויב שוקלים את משמעותו, מזיקה לישראל במזרח התיכון, גם אם בסופו של דבר יירתעו מלתקוף אותה במלחמה ישירה.

לגופו של עניין, בר יכול לתקן במידת־מה את פגם השיסוי בוויכוח, אבל לא למחקו. המורשת היהודית מעגנת בתוכה מחלוקת מתמדת שאין לה תחליף, מקורח ועדתו ועד 2022. לפני כ־2,000 שנים קבעו התנאים כי ההתנצחות בין בית הלל לבין בית שמאי הגיעה כמעט כדי פיצול התורה לשתיים. כך גם בעידן המודרני. מעולם לא תם בתפישה היהודית הוויכוח המר. אפילו במרד גטו ורשה ב־1943. בימי הסזון. הכל התרחש בווכחנות קיצונית, שיש בה כנראה הרבה עזוז וטיוב של ההכרעה הסופית, ויש בה בוודאות גם נזק.