די להיסוס מימין: על המחנה הלאומי להפסיק למצוא חן

"חרפה", "ביזיון" ו"בושה" היו רק חלק מהמחמאות שגרפה רשימת הליכוד לכנסת הבאה, עם היוודע תוצאות האמת של הבחירות המקדימות בשבוע שעבר. מיטב דוברי השמאל מיהרו להכריז "אמרנו לכם", ותיארו את רשימת הנבחרים כמיזוגינית, שוביניסטית, גזענית וכזו שנועדה לשרת אדם אחד בלבד. ממבט חטוף על הרשימה הנבחרת נראה שאבוי, הצדק איתם.

העיתונאי גדעון לוי נחשב לקיצוני בין דוברי השמאל. יום אחד שמעתי אותו אומר בראיון שהוא אינו ציוני עוד. ההתנגדות לדעותיו של לוי נותרה בעינה, אבל מרגע שהכריז על עצמו כלא-ציוני האיבה האישית נעלמה באחת. אני לא כועס עליו כבר.

ההסבר לשינוי הוא אותו הסבר שאולי ירגיע את דוברי השמאל, שמנתחים את תוצאות הפריימריז בליכוד: טינה ומעורבות רגשית בין יריבים פוליטיים נוצרות, בדרך כלל, כששני הצדדים מסורים דווקא לאותו סולם ערכים, ולא לסולמות שונים.

גם ויכוח מר ונוקב זקוק למכנה משותף מינימלי שעליו יתבסס הדיון, ומרגע שאין מכנה כזה הרי השתתק הדיון, ומיניה וביה נעלם גם הכעס. לשמאל הישראלי אין מה לכעוס על הימין. מטופש לכנות אותנו בשמות, מפני שהשמאל והימין בישראל מדברים בשתי שפות שונות.

"בשורה גדולה"

אחת הבעיות העיקריות של הימין בישראל היא הגמגום, העמימות בדבר הערכים שאותם אנו רוצים לממש. ההיסוס והפחד גוררים היעדר הכרזה על ערכים כאלה, ואם אין הכרעה והצהרת כוונת ברורה הרי אובדן הדרך המעשית הוא רק עניין של זמן.

מבחינה זו הרכב רשימת הליכוד לכנסת הוא בשורה גדולה. זו הצהרה פוליטית נוקבת, שמבדילה בין שני זרמים רעיוניים ומכריעה לטובת אחד מהם, בדיוק ההפך מגמגום. אם, לצורך העניין, הליכוד מייצג את הימין ומפלגת העבודה את השמאל, נוכל לקחת עניין עקרוני כמו הפמיניזם ולראות כיצד הוא משתקף בהרכב שתי הרשימות לכנסת.

ההבדל הוא דרמטי, ובעיניי גם מבורך. הפמיניזם של מפלגת העבודה מתבטא ביצירת רשימה שגברים ונשים משוריינים בה לסירוגין, בעוד רשימת הליכוד גברית הרבה יותר. זעקות השמאל מדברות על כך שבוחרי הליכוד מזלזלים בנשים ומתעלמים מקיפוח ארוך שנים. אמנם טענתי שמדובר בשתי שפות שונות שאינן בנות שיח, אבל נדמה לי שמוטב לימין להשיב לטענה זו בעיקר לצרכים פנימיים.

"אין צורך להתנצל"

החלק הראשון של התשובה מתבטא ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת. מדובר בדחייה מוחלטת של המאבק הפמיניסטי כפי שהוא מתבטא בשמאל, אבל זו רק ההתחלה. הצעד השני שישלים מענה לטענות השמאל צריך להיות הצגת תפיסה מגובשת ומנומקת בנוגע למעמד האישה בפרט ולכבוד האדם בכלל. תפיסה שמבוססת על מסורת ישראל ותורתו ומייצגת ערכים שמרניים. התפיסה הזו, אגב, קיימת. היא ותיקה ומנומקת הרבה יותר מזו של השמאל, אלא שזו בדיוק הטענה שלי - היא אינה נשמעת.

על הימין הישראלי להיפטר מהחשש ומהרצון לשאת חן. כמו בעניין הפמיניסטי כך בכל עניין עקרוני אחר, על הימין הישראלי להציב אלטרנטיבה נחושה, מנומקת וכזו שאינה מתנצלת. הבוחר הישראלי זכאי להצגה כנה ומלאה של שתי החלופות, וביניהן יכריע.