יש לקוות שהמאמר שפרסם בסוף השבוע האחרון ב"הארץ" ראש מח"ש לשעבר, אורי כרמל, יהיה אבן דרך בחלחול ההבנה של הציבור, על כל חלקיו ומפלגותיו, שבמערכות אכיפת החוק שלנו, ובעיקר בפרקליטות, במשטרה ובשב"ס, פשתה שחיתות במובן הראשוני של המילה: קלקולים מבניים וחוסר נאמנות לערכים היסודיים האמורים להיות ביסוד פעילותם.
השחיתות החמורה הנחשפת בפנינו בפרקליטות בשנים האחרונות, פרק אחר פרק, מצריכה התמודדות מערכתית מקיפה. למרבה הדאגה, היא עצמה אינה אלא חלק, אמנם חשוב מאוד, ממשבר משטרי כולל שפקד אותנו. אבל את הפרקליטות עצמה אנחנו חייבים להבריא ללא דיחוי. הבראתה דחופה כדחיפות להבריא את צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים.
כרמל קובע במאמרו, בפרשת מותם של אבו אל־קיעאן והשוטר עמדי, כי ראש הגוף הנחקר, מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, עקף את הגוף החוקר, מח"ש, ושיבש את החקירה בניסיונו לאסוף מהשב"כ מידע עליה, על רקע האשמותיו הנמהרות שאבו אל־קיעאן היה מחבל.
עוד קבע כרמל כי למרות הסכמה כללית בפרקליטות בדבר חוסר האשמה של אבו אל־קיעאן, עקב היעדר יסוד סביר לחשוד בו, פסק פרקליט המדינה שי ניצן שאי אפשר להכריע בשאלת אשמתו. נחשפת כאן תפיסת תביעה שערורייתית. במקום חפוּת כנקודת מוצא, לתפיסת ניצן אדם הוא אשם או ספק־אשם אלא אם כן הוכח אחרת. בצורה אופיינית לגישתו הרודנית, זה מקנה לפרקליטות הרתעה אימתנית. למרבה הבושה, בית המשפט העליון גיבה את הטיוח על הצהרת אלשיך. השופטים סירבו לעיין בדו"ח של נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, וסירבו לבחון את החלטתו המפוקפקת של ניצן. סגירת שורות "מפוארת".
חשיפת הפרשה יכולה לסייע למתנגדיו של נתניהו לעמוד על חומרת האיום שנשקף לכולנו: בדואים וימנים, שוטרות מוטרדות וחושפי שחיתות. למשפט נתניהו היא אינה קשורה, לכאורה. נתניהו גם נעדר משורת פרשות חמורות אחרות שאינן קשורות אליו: טיוח הסרסור בסוהרות; טיוח פרשת רות דוד: החשד לחדירה של כנופיית פשע לרשות המסים ולפרקליטות תל אביב; הניסיון להשתלט על המכון לרפואה משפטית ועל מנהלו, ד"ר קוגל; סירוס הנציבות לביקורת על הפרקליטות (למשל, בפרשה שכרמל תיאר) אחרי גירוש הנציבה התקיפה מדי, השופטת גרסטל; סירוס מח"ש; טיוח ההאשמות שהטיח במשטרה תת־ניצב גיא ניר; טיוח פרשת תוכנת הריגול ב"חקירה" עצמית.
כל הפרשות האלה, שהתרחשו במשמרת של ניצן, מחייבות ועדת חקירה ממלכתית - גם לחקירת אחריותם האישית של ניצן והכפופים לו, וגם לבירור המכשלות המבניות שביסוד הקלקולים החמורים. וזאת בלי שאמרנו דבר על עדותו של סגן ראש מח"ש סעדה, איש ימין ר"ל (כביכול, זה פוסל מראש את עדותו), או על העוולות המתגלות במשפט נתניהו. מכל מקום, פרשת אבו אל־קיעאן כן קשורה לשותפות אלשיך־ניצן במתקפה על נתניהו. שותפותם היא הסיבה לחשש ניצן כי לריב עם אלשיך "רק יעשה טוב למי שרוצה ברעת מערכת אכיפת החוק, וד"ל", כרמיזתו במייל שפורסם.
על האזרחים הנאמנים ממתנגדי נתניהו מוטלת החובה הממלכתית להבין שחיוני להפסיק לתת מחסה לפרקליטות ולמשטרה, רק מפני שעכשיו "שקט יורים" בנתניהו. הדבר מסכן את המשטר הדמוקרטי שלנו, וגם יסכן את אמון הציבור בהכרעה המשפטית בהאשמות נגד נתניהו, לכאן או לכאן. כשהבחירות ממש בפתח, על המצביעים לדרוש מהמפלגות המבקשות את אמונם שיתחייבו להקים ועדת חקירה ממלכתית. הליכוד חייב להציג תוכנית פעולה להבראת הפרקליטות. חובה אזרחית מוטלת על הבוחרים לדרוש מלפיד ומגנץ שיבהירו אם הם ממשיכים להישבע אמונים ל"מערכת". האם הם חוששים מפניה? ומה יש לטהרנים שב"שמאל" לומר למצביעיהם? לאן נעלמו אבירי זכויות האדם המזויפים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו