מסרים עוטפי עזה

"שימו לב", התריעה ההודעה שקיבלו השבוע אלפי מפוני גוש קטיף, "בעקבות המצב הביטחוני בעוטף עזה נמנע מאיתנו להגיע מחר לעצרת בכיסופים לציון 17 שנה לגירוש. האירוע יתקיים במרכז מורשת גוש קטיף בניצן".

17 שנה אחרי חורבן גוש קטיף, ואפילו עצרת אי אפשר לקיים בגלל החשש מפני הטילים והטרור המיוצאים על בסיס יומיומי מרצועת עזה.

האירוניה זועקת לשמיים.

האיוולת והעוול מפלחים את הלב. אף אחד לא יחזיר את היישובים הפורחים והקהילות הנפלאות, אבל מפרספקטיבה של 17 שנה לחורבן היזום והמיותר הזה, כדאי לפחות להסיק מסקנות.

תשעה באב היום - יום שמסמל את הקץ העגום של שני הניסיונות הקודמים להקים כאן מדינה יהודית. המסורת מלמדת אותנו לראות את האסונות שקרו ביום הזה במבט רחב, ולהבין שהם מורכבים מכמה סיבות: חוסר הערכה של כוחו של האויב לצד חולשה פנימית הנובעת מאובדן דרך רוחני, שחיתות מוסרית וסכסוכים חברתיים חסרי מוצא. והנה, תשעה באב וזיכרון גוש קטיף מתלכדים ומלמדים שני מסרים אקטואליים להפליא:

המסר הראשון הוא ביטחוני: כאז כן היום, אנחנו עומדים מול אויב שנחוש להחריב את המדינה היהודית. שום מכבסת מילים לא תשנה את זה. אם ניתן לאינטרסים של האויב להכתיב את הגבולות שלנו, ואם נמשיך לדמיין שהוא בעצם שוחר שלום ושלווה - אנחנו פשוט לא נהיה פה.אם אנחנו לא מסוגלים לעצור מחבל בג'נין בלי לשתק את החיים בעוטף עזה - טעינו בדרך. שכחנו שאף על פי שהקמנו מדינה חזקה ומשגשגת - חורבן הוא אופציה ממשית, ולא לעולם חוסן. עובדה, זה כבר קרה במדינה היהודית הקדומה שהיתה, פעמיים, לא פחות חזקה ומשגשגת ומעצמה אזורית.

המסר השני הוא חברתי: חיילי צה"ל עברו "הכנה" לקראת ההתנתקות, שדרשה מהם לראות במתנחלים אויב מר ואלים. המתנחלים מצידם בעיקר בכו, התחבקו ועזבו את מפעל חייהם באצילות של "לא תהיה מלחמת אחים". אני יודעת שיש מאנשי הגוש שחושבים שהיה צריך ללכת "עד הסוף" ואני מכבדת אותם, אבל הרוב הצביעו ברגליים ולימדו אותנו מסר לדורות: השלם גדול מסך חלקיו, ואסור לסדוק את הקרקע המשותפת גם כשהצד השני עושה דבר בלתי נסבל.

"את המאבק הפוליטי צריך לנהל עם סכין בין השיניים", אמר לי פעיל פוליטי מפורסם לפני כמה שבועות; אך הסכין הופכת מהר מדי לחרב פיפיות. יש מחלוקת שהיא עזה מדי, ויש אש שמתחילה כלהט אידיאולוגי, אך עלולה לצאת משליטה ולכלות את כל מה שעומד בדרכה. בירושלים הנצורה והמורעבת של ערב החורבן זה כמעט לא היה משנה מי פרושי ומי סיקרי, מי ביביסט ומי רל"ביסט. לא שהמחלוקת לא חשובה, ולא שאין מחלוקת לשם שמיים - אך החוסן המשותף חשוב יותר. אסור לשכוח מה אמצעי ומה מטרה, ואסור לשכוח שהאויב תמיד עומד בשער ומחכה לשעת כושר.