פוליטיקה אנלוגית בעולם דיגיטלי: הפתרון למשבר האמון בממשלה

עם אפס אמון בפוליטיקאים וסמארטפון בכל יד, הגיע הזמן שניקח חלק פעיל בהצבעות בכנסת, ולו רק כדי לשמור על כבודה • מה עובר על האנשים הכחולים? • וד"ש רטובה מהולנד

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

המשבר הפוליטי האינסופי הזה הוא בעיקרו משבר אמון. נשבר האמון בין אזרחי ישראל לנציגיהם בכנסת. אחרי השנים האחרונות, אין אדם סביר שיאמין להבטחה כלשהי מפוליטיקאי. למדנו שהכל נזיל, הכל ניתן לקנייה ולמכירה ואי אפשר להאמין לאיש. זה מצב מסוכן ביותר למדינה, כי התפוררות האמון בין העם לשלטון תוביל חלילה להתפרקות המדינה כפי שאנחנו מכירים ואוהבים אותה.

חייבים לשקם את האמון שאבד. חייבים לרתום מחדש את הציבור להשתתפות בחיים הפוליטיים. לא טוב לנו שמי שהיו פעם מפלגות, והיום תאגידי שליטה, יבקשו את אמוננו בבחירות ואחריהן יעשו מה שבראש שלהם. זה לא סביר. לכן אני מציע את השלב הבא של הפוליטיקה - קוראים לזה דמוקרטיה אינטראקטיבית. הידודית, בעברית.

מפלגה שתרצה לשקם את אמון הציבור וללכת בדרך הזאת, תכריז כי מעתה כל הצבעה בכנסת תהיה על דעת מצביעיה. לפני כל הצבעה בכנסת תהיה הצבעה ביישומון, האפליקציה של המפלגה, ומה שיחליט הציבור - הנציג יעשה. כמובן, כל נציג ינסה לשכנע בדרכו את המצביעים, יעשה סרטונים ויריץ קמפיינים, אבל בסוף יצביע כפי שיורו לו המצביעים. כל חבר כנסת מטעם המפלגה יהיה חתום על חוזה משפטי מול המפלגה והבוחרים שמחייב אותו לפעול על פי הוראות המצביעים, או שיצטרך להתפטר. לבוחרים תהיה גם זכות להצביע על פיטורי חבר כנסת שלא מייצג אותם נאמנה.

ציבור המצביעים יהיה מורכב מאנשים שהסכימו בחתימתם לקווי היסוד של המפלגה, שהצביעו עבור המפלגה ושילמו דמי חבר. בלי כנסים, אספות, בר מצוות - פשוט קהילה וירטואלית פוליטית שיש לה מפלגה בכנסת. מצביעים שיתנהגו באופן שלא ימצא חן בעיני הקהילה יורחקו ברוב מיוחד. טרולים ינופו.

אין סיבה שבעידן הדיגיטלי הפוליטיקה תישאר אנלוגית. הציבור רוצה להיות שותף, לא משקיף וסובל. מפלגת אונליין תעשה מהפכה. אחריה יבואו כבר כולן. למי יהיה אומץ להכיר ראשון בעובדה שהדמוקרטיה צריכה לעבור טיפול החייאה, באפליקציה?

הולנד

"אתה לא מבין איזה בלאגן היה פה אתמול", אמר הבחור בשדה התעופה. אילו מילים מתוקות מדבש. קסם.

כפי ששיתפתי בשבוע שעבר, שמתי עם משפחתי את נפשנו בכפנו ונסענו לחופשה משפחתית בהולנד. המעבר בין המדינות היה חוויה סבירה בסך הכל, חוץ מהכריך בטיסה שהזכיר לי כזה שנשאר בילקוט במהלך כל שנת הלימודים ונמצא בסוף החופש. נו, להתלונן על כריך, שאלה יהיו הצרות שלנו לעולמי עד. כל נמלי התעופה פעלו כסדרם, כל השירותים ניתנו, כבימים ימימה. ברוך מטיס עמו ישראל.

הגענו אל יעדנו. כפר נופש בלב היער. בית קטן בין העצים, כולם על אופניים, ירוק, נעים, רגוע, יש פה כל מה שצריך לנופש עם ילדים. פארק מים וקיר טיפוס ופיינטבול וקרטינג וטיולים בטבע והכל. תענוג. ולמרות שלא ממש יקר, ורוב הנופשים פה הם מהמעמד הבינוני בהולנד, אין פה כמעט ישראלים. מוזר.

הסיבה, אני מניח, היא שיש פה אינסוף חוקים, ויש אכיפה נוקשה, וחייבים לציית, אחרת מתגלים הפנים הפחות נעימים של המארחים החביבים. לדוגמה, יש להפריד פסולת לשלושה פחים שונים. אם לא הפרדת, משטרת הפסולת תגיע אליך עם קנס. הם מחטטים בפחים. משפחה ישראלית ממוצעת שחוק זה לא התחביב שלה - תסבול פה מאוד.

הלכתי עם הבת למגלשת המים. גלשה. פתאום מתקרב אלי איש עם עיניים רושפות. "אפשר לראות תעודת שחיין?", מה? "תעודת שחייה, יש לך בשביל הילדה?", לא. אין לי. גם לא תעודת הליכה ברגל. איני מסתובב עם תעודות מסוג זה כעת. "אז הילדה לא יכולה להיות במים", אמר והוציא אותה. אחרי הדרמה התברר שיש חוק, שאומר שמי שלא יודע לשחות לובש חגורה כתומה, ומי שכן יודע - אדומה. והילדה לקחה בטעות חגורה כתומה. ברגע שהחליפה לאדומה האיש נרגע, והלך לדרכו מהמהם משהו. בלילה הוא בא לי בסיוט ודרש לראות תעודת יָשֵׁן.

ואני שואל את עצמי - איפה נעים לי יותר: במקום שיש בו חוק לכל פעולה ואכיפה בלתי מתפשרת, וכולם אדיבים ומתחשבים ועומדים בתורים ורואים את הזולת - אבל מעל הכל מרחפת איזו עננה של נוקשות מופרזת ומשתקת; או שמא עדיף לי בארץ ישראל, שבה אף חוק אינו נאכף, ושמירה עליו היא אופציה לא מחייבת, ויש הזעפת פנים כללית, ותוקפנות, אבל יש גם חופש לעגל פינות, ולקחת סיכונים, ולצחוק בקול רם, ולחיות? העניין בבירור כעת. כשאדע, אחוקק חוק בהתאם. מבטיח לאכוף.

קעקועים

אני עומד ומטפטף בפארק המים, בתור לעוד מגלשה עם הילדות שלי, ועיניי נתקלות באנשים. אחרי פרק זמן הבנתי משהו: רוב האנשים כחולים. מקועקעים. האופנה של קעקוע כל הגוף, שפעם היתה שייכת לכמה מלחים קשוחים במיוחד ומשועממים עוד יותר, התפשטה לכל אוכלוסיית האדם הלבן והפכה אותו לאדם הכחול. כמות בני האדם המקועקעים מצוואר עד קרסול במאות ציורים קטנים, המתחברים לכתם כחול גדול, עצומה מאוד. ייתכן שלא ניתן כבר לקרוא ללבנים בשם הזה, ובעצם לזה התכוון הבורא כשאמר - את זרעך ארבה כחול אשר על שפת הים. הנה, הרבה כחול.

אני מעמיק חקור בקעקועי האנשים, יש לי שעות לשרוף בכיסא נוח, ורואה שיש כאלה שחקקו בעורם ציורים יפים, שבטח אומרים להם משהו רגשי חשוב, אבל רוב הכחולים מאכלסים על עורם ציורים ברמה של החבר לכיתה שמצייר יותר יפה ממני עשה לי. ציורים שהייתי שם על המקרר לשבוע, ויאללה, לדרכם. בטח לא חוקק לעולם.

אני מאמין שהגוף הוא מקדש הנשמה. אם הנשמה שלי בחרה לדור במקדשי, חייב אני לטפח אותו ככל הניתן, לשמור על מה שקיבלתי, להתייחס בכבוד ליצירה המופלאה הזאת שהיא הגוף שלי. בעיניי, לעשות קעקוע בהחלטה גחמנית, ללא מחשבה, עם ביצוע חובבני, זה כמו לעשות גרפיטי על הכותל. זה מקדש וזה מקדש.

ישבתי ליד אחד, מקועקע מכף רגל. שאלתי על הקעקועים. דמיינתי שיעשה לי מסע בין קעקועיו, כמו ערב שקופיות של פעם. זה מהטיול למדריד, וזאת מזכרת מבת הזוג השנייה שתיקן אותה ועכשיו היא פרפר, והגולגולת לזכר אבא שלו, והמנעול, והמלאך, וכל האיורים הקטנים שמרכיבים את סיפור חייו. אבל במקום זה הוא ענה לי - "זה פרטי, לא מקובל לשאול" ולחץ על השתק. לך תבין את העולם החדש, המבקש להיראות אך מסרב להיחשף.

וגם לי יש חשק לפעמים לקעקע משהו. איזה סימן שיזכיר לי לחיות עכשיו או איזה זיכרון חשוב. או תנין בוכה. אבל המחשבה שאני עושה משהו שיישאר איתי עד מותי מפחידה אותי. כי אולי אתפתח לרמה שאיני זקוק לקשט את גופי ואקבל את עצמי כמושלם? ככה נבראתי, אני מכבד את זה ולא משנה דבר? אולי.

קעקוע יפה, מדויק, במיקום טוב, עם מסר חזק, עושה לי את זה. טפט כחול על כל הגוף נראה לי מוגזם. כנראה סימן שאני מבוגר, הצעירים היום ככה. ויום אחד זה ייגמר, והדור הכחול יהיה הדור המבוגר, וביום אחר ימות אחרון האנשים הכחולים.

וטיפ מסחרי קטן - מי שימציא קעקועים לכהי עור בצבעים בהירים עד זרחניים, יקבל פרס נובל.

avrigilad@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר