ביום חמישי האחרון נפל דבר במוסקבה: משרד המשפטים הרוסי הגיש לביהמ"ש בעיר בקשה לאסור את פעילות הסוכנות היהודית ברוסיה. העילה פחות חשובה (עבירה לכאורה בתחום איסוף המידע), חשוב ההקשר: צעד בסדר גודל כזה, שיעיב על היחסים בין מוסקבה לירושלים, לא יכול היה להתקבל בלי לפחות הסכמה שבשתיקה מצד הקרמלין, שכבר סגר בשנה האחרונה ארגונים זרים ממדינות שביקרו את רוסיה.
במקרה שלנו, ההתנפלות על הסוכנות מקוממת במיוחד, כיוון שישראל הרשמית עשתה מאמצים עילאיים לשמור על ניטרליות במקום לסייע לאוקראינה, אפילו לאחר גילוי הפשעים המזעזעים של הפולשים הרוסים. ירושלים הגבילה את עצמה לגינויים ולסיוע דל לפליטים, ואפילו אז, כדי "לאזן", נשלח שר לאירוע יום העצמאות של רוסיה מטעם שגרירותה. בתמורה, קיבלה ישראל שיחות נזיפה לשגריר, לחצים על הרב הראשי של מוסקבה לתמוך במלחמה או לעזוב, הסתה בעניין הנכסים השנויים במחלוקת משפטית בירושלים, וכמובן "הגילוי" של שר החוץ לברוב בדבר "שורשיו היהודיים של היטלר". עכשיו הגיע גם תור הלחצים על הסוכנות.
למה רוסיה עושה זאת? אולי מדובר בניסיון לסחוט דבר־מה, כפי שקרה בפרשת נעמה יששכר; אולי בניסיון לשמור על מאגר חיילים פוטנציאליים; אולי זו עוד פעילות נגד "סוכנים זרים"; ואולי כל אלה יחד. בהתחשב בסגנון של מקבלי ההחלטות במוסקבה, אין בהכרח הסבר רציונלי וקשר בין פעולות שלנו לבין ה"תגובה" של מוסקבה. ה"תגובות" יגיעו גם בהיעדר מעשים, במסגרת הקצנת התודעה של "אנחנו" ו"הם".
השאלה הגדולה היא, אם בישראל יתחילו סוף־סוף להטיל ספק במדיניות המסורתית לא להרגיז את הדיקטטורים פן יבולע ליהודים החיים במשטריהם. למשל, כמה התאמצה ישראל לא להרגיז את לוקשנקו הבלארוסי! כמה גילתה כלפיו ניטרליות לבבית למרות מוראות הדיכוי ב־2020. כמה לא פצתה פיה לגנות אפילו פשעים נגד החוק הבינלאומי. בתמורה, הגיעו התבטאויות אנטישמיות והכחשת שואה מהסוג הסובייטי. פעם אחר פעם מסתתרת ישראל מאחורי טענת ההגנה על הקהילות היהודיות, שגם מניחה כי היהודים הם בעצם בני ערובה במדינותיהם וגם אינה ישימה כל עוד מדובר באזרחים זרים. פעם אחר פעם גם מועלים שיקולים של "ריאלפוליטיק", שבשמו תמיד אפשר לעצום עין מול עוולות. והנה שני עמודי התווך הרעיוניים הללו מתבררים כקנה רצוץ.
יש סיבות טובות לפקפק באפשרות של שינוי גישה, ולו משום שהדבר מצריך מחשבה מחודשת על מקומה של ישראל בעולם, וברובד העמוק יותר - מחשבה על מעמד העם היהודי בין האומות. מתחת להחלטות הפרגמטיות חבויות מאות שנים של התבדלות מעשית והסברים מיסטיים לגבי עליונות מהותית. יש גם אינרציה של הזהירות הגלותית, שלימדה לא להרגיז את בעלי הכוח, יהיה זה הפריץ המקומי או מדינת הלאום המודרנית. מנגד, אולי מתוך שלא לשמה - יבוא לשמה, ודווקא דרך ההתנכלות לפעילות היהודית תפתח ישראל ראייה עצמית, ותראה עצמה כיותר מאשר רק מקלט שברירי ליהודים - כמעצמה אזורית, אנחנו כבר מזמן יכולים להרשות לעצמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו