השלום של השכן: אפשר לחלום על מציאות אחרת

יומיים לאחר חדירת המחבל ליישוב תקוע שבו אני גרה, טסתי למרוקו. התלוויתי למשלחת של תנועת שראקה, "שותפות" בערבית, שמטרתה העמקת הקשרים בין ישראל לבין מדינות שאיתן חתמנו על הסכמי אברהם. הייתי טעונת פחד ואי אמון לגבי האפשרות של שלום אמיתי. לא יכולתי לדמיין איזו חוויה משנת חיים אעבור.

בכל מפגש מקרי או מתוכנן, לאורך השבוע כולו, מי שפגשנו הרעיף עלינו אהבה. לא היתה תחושת סכנה או אי נוחות. בשיחות עומק עם מקומיים ניסיתי להקשות: יהודים זה לא ישראל, אמרתי. יהודים זה לא ציונים. כשאתם אומרים "יהודים" אתם לא אומרים ישראלים. הם לא הבינו על מה אני מדברת. מבחינתם זה אותו דבר, והוסיפו שאל־אקצא זה רחוק, ושהם באפריקה ומה אני מקשקשת: זאת המדינה שלך. אהלן ביקום. מחזיקים את היד, מסתכלים בעיניים, מחייכים. אמיתי לגמרי, לא מערבבים אותנו. לא יכול להיות שכולם אומרים אותו דבר וכולם משקרים.

הייתי מבולבלת. הדי הירי בתקוע באוזניי, וכאן אני שומעת ערבית מבוקר עד ערב ואני רגועה לגמרי. נוסעת ברכב לא ממוגן, לא חמושה. בנסיעה ממרקש לקזבלנקה עברנו בכפר קטן והילדים בדיוק יצאו מבית הספר. נדרכתי אוטומטית. בכפר הקרוב לביתי לא נוסעים בשעה הזאת, כי הילדים הפלשתינים רוגמים את המכוניות באבנים. כאן הם נופפו לשלום.

היו מהמורות בסיפור האגדה המזרחי הזה: המשלחת נחתה במרוקו ביום מותה של שירין אבו עאקלה, כתבת אל־ג'זירה, שהיתה הפנים של הסכסוך בממלכה. פוליטיקאים שחששו להיראות עם משלחת ישראלית באותם ימים טעונים, דחו את פגישתם. מבחינת "שראקה" זה אומר שצריך לעבוד קשה יותר, ליצור רשת קשרים בין העמים, שפגישות כאלה לא יעלו באלקטורט.

רגל נוספת שעליה נשענים הסכמי אברהם במרוקו היא ההכרה האמריקנית במערב הסהרה כחלק מהממלכה. בכיר שפגשנו אמר: "כמו שלעולם אין זכות להתערב בעניינים הפנימיים שלנו בנושא הסהרה, למה שאנחנו נתערב בסכסוך הישראלי־פלשתיני?! באיזו זכות? מה אנחנו מבינים בסכסוך שכנים רחוק?!" אט־אט חלחלה ההבנה שיש "שלום" אמיתי, למרות שהפסקנו לחלום עליו.

"שלום" היתה מילת שמאל קיצוני, שמשמעותה סכנה קיומית ומסירת חבלי מולדת, הרצון הבסיסי לאחווה אנושית נלקח וטומא. והנה הסכמי אברהם מאפשרים להגיד את המילה שלום ולרצות את מה שהיא מסמלת. בתחילת המסע טעם המילה בפה היה זר, כמעט טמא, כמו בגידה בערכים. בסוף הבנתי שאין סתירה, אלא חיבור לאופטימיות ילדותית כמעט, והמציאות עולה על כל דמיון ועל איך שמנסים להציג אותנו בעולם.